ממריאים: המהפך של הפועל באר-שבע
עד לא מזמן זו הייתה קבוצה אפורה, מדשדשת ומבולגנת. היום היא אבן שואבת לשחקנים, אוהדים וספונסרים, ובדרך - אולי - לאליפות ראשונה אחרי 40 שנה. איך זה קרה
לפני כחודש, כשחלון ההעברות עדיין לא תפס תאוצה עם שמות כמו איתי שכטר וגילי ורמוט, היה שחקן אחד שכמעט כל קבוצה בליגה רצתה לרכוש: וובה בראון.
מי שחפצה בקשר יותר מכל הייתה מכבי חיפה, קבוצה שנהוג לומר עליה ששחקן לא יכול לומר לה לא. אבל בראון בחר דווקא בהפועל באר־שבע, ולפי הדיווחים הירוקים בכלל לא היוו תחרות. "בראון רצה רק באר-שבע, לא שום דבר אחר", אמרו המעורבים בעסקה. המהלך הזה אומר משהו קטן על מה שקרה לחיפה בשנים האחרונות, אבל יותר מכך על מה שעברה באר-שבע, שהפכה תוך שלוש שנים מקבוצה חלשה, מלאת חוליים, כזו שנחשבת לאופציה האחרונה כמעט עבור שחקנים, לאימפריה בהתהוות.
הסיפור של בראון הוא מדהים, בטח לאור העובדה שהשחקן ידע שבחיפה הוא אמור להיות שחקן הרכב כמעט מהיום הראשון, בעוד שבבאר-שבע יצטרך להילחם על כל דקה. הוא אמנם החל את הקריירה ברמת-גן, אבל שיחק עד לפני רגע בקריית-שמונה, בצפון, ומעבר משם לבאר-שבע זה השינוי הגיאוגרפי הכי גדול שאפשר לעשות בכדורגל שלנו – דבר לא פשוט לשחקן. ועדיין, ההחלטה הייתה קלה. האם הסיבה היא שבאר-שבע, בניגוד לחיפה, נמצאת במאבק האליפות? גם, זה ברור, אבל לא רק. הקבוצה של אלונה ברקת עברה שינויים עצומים בשנים האחרונות, ולא רק בגזרת התוצאות על המגרש. שינויים הדרגתיים שחלקם שברו תפיסות ישנות סביב ניהול הקבוצה, האוהדים שלה, וכן – גם לגבי הכדאיות לשחק בה.
"אי־אפשר להצליח בבאר-שבע", המשפט הזה נשמע שוב ושוב לא רק לפני עשור אלא גם בשנים הראשונות של ברקת בקבוצה. בעלת הבית נמצאת בקבוצה שמונה שנים וחצי, וההתחלה לא נראתה מבטיחה. כסף הוזרם, אבל לא היה ברור מה נעשה איתו בכל החזיתות, גם מקצועית וגם בכל הקשור בניהול הקבוצה מסביב. מאמנים התחלפו כמו גרביים, מנכ"לים כמו גופיות. הקבוצה חסרה אז פונקציות ניהוליות רבות ובעלי תפקיד שונים. גם הספונסרים ברחו.
לא שהכל מושלם היום, ממש לא. בנושאים שונים, בעיקר בכל הקשור לכמות כוח אדם, באר-שבע עדיין רחוקה משתי הקבוצות שמנוהלות הכי מסודר בישראל, מכבי ת"א ומכבי חיפה, אבל היא עשתה צעדים גדולים לצמצום הפערים. נדמה שלפחות בשנתיים וחצי האחרונות ברקת מצאה את הנוסחה שמקרבת אותה לשם. בכל מקרה, עבור השחקנים, הפועל באר־שבע נהייתה הקבוצה שכדאי להיות בה. לפחות בעניין הזה היא כבר במקום הנכון.
"מס באר-שבע"
עד לפני שלוש שנים פלוס-מינוס, גם כשברקת כבר הייתה תקופה ארוכה בקבוצה, שחקנים לא ממש רצו להגיע להפועל באר-שבע, או לפחות זו לא הייתה אחת העדיפויות הראשונות שלהם. "בחיים לא דמיינתי שאשחק בבאר-שבע", מספר יוסי שיבחון, שהגיע לקבוצה בקיץ 2011 לאחר שנים במכבי ובהפועל ת"א והיום נמצא ברמת-השרון. "תיארתי לעצמי שכשלא אמצא קבוצה מבין הגדולות אז אשחק בקבוצה אחרת באזור המרכז ובטח לא ארד עד באר-שבע. כמובן שמאוד פחדתי. התדמית של המועדון לא הייתה טובה בכלל. כשהגעתי הייתי בהלם, ולא נעים להגיד, אבל שלושה חודשים גם הייתי בדכאון. היום אני מצטער שאני לא שם".
מדובר בציטוט מייצג שהיה אפשר לשמוע ללא הפסקה באותן שנים. "כשהצעתי לשחקן שלי לפני כמה שנים לבוא לבאר-שבע התגובה שלו הייתה 'אין משהו יותר טוב?'", מספר סוכן שחקנים שעובד לא מעט עם הקבוצה. "באר-שבע הייתה בתחתית, ובנוסף היה לה אצטדיון מיושן וקהל שנחשב בעייתי. שחקן אחר שלי לא האמין שנסיעה מתל-אביב לוקחת רק שעה וחצי, וכשבאנו לחתום על החוזה מדדנו זמן כדי שישתכנע".
התגובות האלה הביאו למונח שנקרא "מס באר-שבע" או "תעריף באר-שבע", שליווה את הקבוצה במשך שנים. הכוונה היא שכדי ששחקן יירד דרומה לבאר-שבע הקבוצה צריכה לשלם לו יותר מאשר במקום אחר, כפיצוי. לא עוד. הדוגמאות לא פחות ממדהימות. דודי פדלון, למשל, שהגיע ממכבי נתניה כאחד משחקני הרכש הראשונים של ברקת אי שם בשנת 2007, קיבל חוזה בעלות של 629 אלף שקל לעונה. אופיר חיים, שבאותו זמן חזר לקבוצה, קיבל חוזה ששווה מיליון שקל לעונה, סכום שאותו קיבלו, עם חריגה קלה לכאן או לכאן, גם שמות כמו דוד רביבו, ליאור אסולין וקאלה דרשלר. חתיכת מס.
והנה, השכר שהרוויח מאור בוזגלו בשנה שעברה היה בערך 1.2 מיליון שקל, לא הבדל אסטרונומי, והדבר תקף גם לכוכבים אחרים של הקבוצה. לבן שהר היו הקיץ הצעות ממכבי ומהפועל ת"א, ואמיר כבירי הציע לו סכום גבוה יותר מזה ששמה על השולחן ברקת. ועדיין, שהר בחר בבאר-שבע. במקום לדרוש יותר, כפי שהיה בעבר, הוא הסתפק בפחות. איזה מהפך.
מי שנחשב לשחקן ששבר את תקרת הזכוכית, שבזכותו החלה נהירת הכוכבים לדרום, הוא אליניב ברדה. לפני שנתיים וחצי, כשכמעט כל קבוצה בארץ רצתה אותו, ברדה חתם בקבוצת נעוריו. חמישה ימים מאוחר יותר הוא שיכנע את בוזגלו, חברו מבלגיה, להצטרף. הקפטן סחף אחריו אחרים. גל אראל, למשל, החזיק אז בהצעה מבית"ר ירושלים ובחר בבאר־שבע. "באותו קיץ היו לי הרבה הצעות", מספר אראל, "וכמובן שהעובדה ששחקנים כמו אליניב ומאור הגיעו הייתה מכריעה מבחינתי באיזו קבוצה לבחור".
מאז ועד היום שחקנים רוצים לבוא לבאר-שבע. גם למאור מליקסון ולשלומי ארבייטמן היו הצעות מקבוצות גדולות אחרות, והם עברו לאדום. הנה, רק שלשום בלילה באר-שבע החתימה את מוחמד גדיר, שחקן שלפני שנתיים וחצי ברקת מאוד רצתה להחתים, אבל החלוץ העדיף אז את בני-סכנין. הפעם גדיר קיבל הצעה מהפועל ת"א, שם היה יכול להשתלב בהרכב ביתר קלות, אבל בחר אחרת.
בינגו ברכש
היכולת של ברקת להחתים פתאום את השחקנים הבכירים ביותר הביאה כמובן להצלחות על המגרש וליציבות בסגל. בשש השנים הראשונות של ברקת בקבוצה היא החליפה שמונה מאמנים ומאז היו בה רק שניים, אלישע לוי וברק בכר. בתקופה הראשונה היא רכשה לא פחות מ-83 שחקנים, שחלק מהם קשה לזכור שבכלל היו בקבוצה, אבל בששת חלונות ההעברות שבאו אחרי באר-שבע צירפה כמות פחותה בהרבה, כשגדיר הוא השחקן ה-24 שמצטרף בתקופה הזו.
וזו לא רק הכמות אלא בעיקר האיכות. בכר, שעליו נלחמה ברקת (ובאותה הזדמנות הצליחה להכעיס את איזי שרצקי), מתגלה בינתיים בדיוק כמאמן הנכון. מצד אחד יש לו את ההבנה הטקטית לשנות שיטות משחק לפי דרך ההתגוננות של היריבה, שינויים שעוזרים לשטף המשחק של הקבוצה, ומצד שני הוא גם מצליח לשמור על שקט בסגל רחב, שרבים ניבאו שיוביל לפיצוץ. שחקנים מובילים, אפילו מליקסון או בוזגלו לפעמים, יכול לפתוח משחקים על הספסל, ועד עכשיו, לפחות כלפי חוץ, בכר שומר על איזון בצורה שקטה ויעילה.
כמעט כל אחד מאותם 24 שחקנים היה בינגו. לא רק ברדה, בוזגלו, ווקאמה ומליקסון אלא גם שמות פחות מוכרים כמו בן ביטון, בן תורג'מן או דודו גורש. והשיא נמצא בשחקנים הזרים. בשנתיים וחצי המוצלחות של באר-שבע רכשה הקבוצה שישה זרים חדשים, ובאופן נדיר לקבוצת כדורגל, כולם התבררו כהחתמות מצוינות: ווקאמה, ג'ון אוגו, אובידיו הובאן, גלינור פלט, דויד הובר ותומיסלב פאיוביץ'. לברדה היה חלק גם בכך, בעיקר עם השחקנים שהגיעו מבלגיה, הובר ופלט.
"צריך לזכור שלפני שלוש שנים הקבוצה נשארה בליגה במחזור האחרון, אז כשאני באתי ודיברתי במהלך המו"מ על מענק אליפות זה היה מצחיק", נזכר ברדה. "היום אם אדרוש מענק כזה אף אחד לא ירים גבה, כי הסיטואציה של הפועל באר־שבע השתנתה לגמרי. כולם מקבלים את זה שבאר-שבע אחת משתי הקבוצות הבכירות ביותר בליגה. בדרך כלל דברים נבנים לאט, אבל פה זו הייתה קפיצה עצומה. אני ידעתי מה הפוטנציאל. כשהגעתי זה לא השתלם לי כלכלית וקיוויתי שאסחוף אחריי אחרים. כמובן שזה לא היה תופס אם לא היו הצלחות".
איך קרה שפתאום כל השחקנים הבכירים רוצים באר-שבע?
"קודם כל הקבוצה מצליחה, אבל לא רק. השינוי הכי גדול זה הקהל. ממלאים את האצטדיון ב־16 אלף בכל משחק בית, אין כרטיסים לקנייה. זה כוח אדיר לשחקנים ובעיקר לזרים שחותמים פה, זה משנה להם המון בהחלטה אם להגיע. אני יכול לומר שכאשר לי היו הצעות בעבר בחו"ל תמיד הייתי מסתכל על האצטדיון של הקבוצה וכמות האוהדים כחלק מההחלטה".
קללת האצטדיון החדש? לא בטרנר
האצטדיון – כמה זמן חיכו לו בבאר-שבע. איזה הבדל בין טוטו-טרנר החדש והרועש לעומת וסרמיל המיושן והמדכא. בעונה שעברה, כשבאר-שבע כבר הייתה קבוצה מצליחה מאוד, היא מכרה כ-5,000 מינויים, שיא מועדון. בסוף העונה, בצעד שיווקי מבריק, התנתה הקבוצה רכישת כרטיס לגמר גביע המדינה ברכישת מינוי לעונה הנוכחית. תוך מספר ימים השיא שוב נשבר, והיום הוא עומד על כ-11 אלף מנויים, יותר מכפול. ההערכה היא כי בעונה הבאה הכמות תגדל אפילו יותר, והאצטדיון יימכר כמעט כולו למנויים.המעבר לאצטדיון החדש והמודרני הוביל גם לשינוי באוכלוסיית הצופים. בווסרמיל היה נדיר לראות משפחות שלמות מגיעות למשחק, אבל בטרנר, בעיקר ביציע הצפוני, המצב שונה והאוהדים מורכבים מזוגות וממשפחות שמגיעות לעוד אירוע תרבות. המקומות מסומנים והצורך לריב על המקום שלך נעלם. שאטלים אוספים את האוהדים לאצטדיון וממנו. כשברקת הגיעה לקבוצה היא אמרה שבחזונה המשחקים יהיו "הפנינג לכל המשפחה". נכון, עדיין אין מספיק אטרקציות מסביב לאצטדיון, דבר שמתוכנן בקבוצה בעתיד, אבל החזון קרוב מתמיד.
"אין ספק שהאצטדיון החדש הביא איתו רוח אחרת ופשוט אי־אפשר להתנהג בו כפי שהתנהגנו בווסרמיל", אומר חנן אבוטבול, ממקימי ארגון האוהדים הראשון של הקבוצה, "הקאמלס" (הגמלים), לפני 15 שנים. "אנשים באים היום אחרת למגרש, לבילוי שיש בו הרבה יותר ילדים ונשים. האוהדים הבינו שיש פה בעלת בית מהסוג שלא נראה עוד ושצריך לשנות התנהגות כדי שהיא תישאר איתנו. אין ספק שהקהל השתנה ובגדול. זו פחות חוכמה כי הקבוצה במצב טוב, אבל אני מעריך שגם כשיגיע משבר על המגרש ההתנהגות של הקהל תהיה אחרת מבעבר".
והקהל תומך, מראה יצירתיות גדולה מתמיד בכל הקשור לשלטי ענק ושירים, לא פחות מכל קבוצה גדולה אחרת בארץ, וההשפעה ברורה. משחק הבכורה של באר־שבע בטוטו־טרנר הסתיים בתיקו מאופס מול מכבי חיפה, אבל בכל משחקי הבית מאז, והיו שמונה כאלה, היא לא איבדה אפילו נקודה אחת. מרשים. בעוד קבוצות אחרות סבלו ממה שמכונה "קללת האצטדיון החדש" – מכבי נתניה, מכבי פ"ת ומכבי חיפה חוו עונות נפל כשעברו אצטדיון – על באר־שבע הקללה דילגה. בעצם היא הפכה לברכה.
עם ההצלחה באר־שבע גם מגדילה את בסיס האוהדים שלה. כמובן שכמעט כל ילד שגדל היום בעיר הופך לאוהד הקבוצה, דבר שיעזור לה גם בתקופות פחות טובות בעתיד, אבל, כמו קבוצות בסגנון מכבי ת"א, מכבי חיפה או בית"ר ירושלים, באר־שבע אוספת אפילו אוהדים מחוץ לעיר, דבר שכמעט לא נראה בעבר. יש אפילו קבוצת פייסבוק שמרכזת את אוהדי באר־שבע בצפון המדינה.
לפני כשנה נפתחה חנות רשמית לרכישת מוצרי המועדון וקודם לכן הוחלף משרד הכרטיסים שאיתו עובד המועדון, כך שעכשיו יש אפשרות לרכוש כרטיסים גם באופן מקוון. גם אופן מכירת הכרטיסים למשחקי חוץ השתדרג.
שדרוג ניהולי
עניין הכרטיסים למשחקי חוץ הוא דוגמה טובה גם לשדרוג הניהולי של באר-שבע. עד לפני שנה פלוס היה בלגן רציני בנושא הזה: במשחקים חשובים, שבהם יש עודף ביקוש, אוהדים רבים התמרמרו על העדיפות בחלוקת הכרטיסים. בשנה שעברה, לפני משחק מול הפועל ת"א, כינסה ברקת שלושה אנשים: החשב ניר כ"ץ, הדובר גיל לבנוני וכמובן המנכ"ל אסי רחמים, והורתה להם לשבת ולהעלות בפניה פתרונות. בסופו של דבר הוחלט לשלב בדיונים גם את האוהדים. ההחלטה הייתה לבצע הגרלה שהמנויים יכולים להירשם אליה, כמו שקורה בחלק מהקבוצות הגדולות האחרות, כשבכל הגרלה משתתף רואה חשבון מפקח, המנכ"ל רחמים ונציג של האוהדים. בנוסף, אוהדים משתפים פעולה עם הקבוצה ומודיעים על מקרים של ספסרות ורמאויות במכירת כרטיסים.
הסיפור הזה חשוב כי הוא נוגע בנקודה שהוגדרה בעבר בעייתית. בשנים הראשונות של ברקת בקבוצה היו שטענו כי היא ריכוזית מדי ושאין לה שדרה ניהולית שיכולה לקבל החלטות במשותף. גם היום כמות העובדים בקבוצה קטנה יותר מאשר במקומות מובילים אחרים בכדורגל הישראלי, אבל השינוי מתרחש.
בתחילת דרכה ברקת אמרה שהקבוצה תתנהל כמו חברת היי-טק, אבל המצב היה רחוק מכך. בשש העונות הראשונות של ברקת החליפה בעלת הבית ארבעה מנכ"לים. האחרון, אסי רחמים, שימש בתחילת דרכו, ובאופן מוזר, גם כמאמן שוערים. והנה, עברו כמה שנים ורחמים עדיין שם. לא כמאמן שוערים אלא רק כמנכ"ל, ולאחר שעבר הכשרה של חצי שנה בקורס "מנכ"לים בספורט" הוא גם ממלא היטב את תפקידו.
"אסי היה קפטן וקפטן זה מנהיג", אומר לי-אור שלגי, ששימש בעבר כמנהל מחלקת הנוער של המועדון, בכפוף לרחמים. "כמי שמייצג בפני העובדים את הבוס הגדול ומיישם את מה שרוצה הבעלים אסי מנתב את התנועה במועדון. עבדתי איתו הרבה מאוד זמן ואני מכיר אותו כמנכ"ל, כמאמן בצוות המקצועי וגם כאבא לשחקן (שוער מחלקת הנוער רז רחמים, שעבר מאז לאשקלון). כל מי שעובד איתו לא יגיד עליו מילה שלילית".
אף אחד לא מסתיר את העובדה שההצלחה של הפועל באר-שבע היא קודם כל על המגרש, ושאף אחד לא היה מדבר על הקבוצה באור כה חיובי אם היא לא הייתה נמצאת בצמרת, אבל השינוי הוא לא רק על המגרש אלא גם בהרבה דברים מסביב כמו הניהול. במועדון יש בעלי תפקידים שלא היו פעם. אם הדוברת לשעבר, ציפורה חלפון, הייתה אחראית לעוד שלל נושאים כמו דאגה לאשרות כניסה לשחקנים זרים או אפילו ענייני שיווק, כיום יש חלוקה. לראשונה בעידן ברקת יש היום גוף שאפשר לכנות אותו הנהלה אמיתית.
בשנתיים האחרונות תחומי העיסוק פוזרו בין אנשי מקצוע שעובדים תחת המנכ"ל. בענייני כספים מתעסק החשב ניר כ"ץ, שעשה את התפקיד בעבר בהפועל ת"א. בתחום המשפטי נמצא עו"ד עידו בר-נתן. נושא הדוברות עבר כאמור לגיל לבנוני, שמילא תפקידים דומים בהתאחדות לכדורגל ובמכבי חיפה. על השיווק אחראי יניב דמרי שמונה לסמנכ"ל. אביתר אילוז, שפרש מוקדם יותר העונה, מונה למנהל הקבוצה הבוגרת.
החבורה הזו מתכנסת לפגישות עבודה במשרדי המועדון בבאר-שבע או במשרדיה של ברקת בת"א. אם בעבר נשמעה ביקורת על כך שכל עוד ברקת לא נמצאת שום החלטה אינה יכולה להתקבל, היום קמים צוותי עבודה. הנה, למשל לפני המעבר לאצטדיון החדש הוקם צוות כזה שכלל את דמרי, לבנוני, והפרויקטור אורן חנוכה, לשעבר מנכ"ל קופות דש. אם בעבר ברקת הייתה מקבלת הנחיה מכל מיני יועצים למיניהם, מאיל ברקוביץ' ועד שלמה שרף, היום יש תוכניות עבודה. או כמו שאמר לנו אחד מעובדי המועדון: "פעם ברקת הייתה מסתמכת על אנשי כדורגל שונים ומשונים, והיום על העובדים שלה".
מותג נולד
את השיפור בניהול, והאחריות שמתפזרת בין העובדים בניגוד לעבר, אפשר לראות בצורה הטובה ביותר בהסכמים מול ספונסרים, נושא חשוב מאוד בקבוצת כדורגל. לפני מספר שנים מונה איש שיווק, אבל לאחר מספר חודשים הוחלט שאין יותר צורך בתפקיד. בהיעדר אחראי, פעלו "מאכערים" שונים, שלא היו עובדים של המועדון אלא פשוט קיבלו עמלה כשביצעו עסקאות פרסום שונות. התופעה עדיין קיימת היום, אם כי הצטמצמה מאוד, ושוב יש בעל תפקיד, סמנכ"ל השיווק דמרי.עד לפני שלוש-ארבע שנים באר-שבע התקשתה בכל עניין החסויות. ספונסרים התלוננו על היחס שקיבלו, ולמעט חברת "קריסטל", שהחזיקה מעמד שנתיים ושילמה 450 אלף שקל בלבד כדי להיות הספונסרית הראשית, נותני החסות האחרים התחלפו בכל שנה. עכשיו כבר יותר משלוש שנים שלבאר-שבע יש ספונסר קבוע. השם על החולצה משתנה אולי, אבל המקור הוא אותו מקור, משה חוגג, מייסד "סינגולריטים", נותנת החסות הרשמית שמפרסמת אפליקציות שונות באמצעות הקבוצה. העונה משלם חוגג כמיליון שקל על החסות, ולראשונה הייתה לו תחרות קשה עם מכללת "סמי־שמעון", שרצתה להופיע במרכז החולצה.
"מה שגורם לי להיות הספונסר של באר־שבע ולא קבוצה אחרת היא אלונה", מספר חוגג. "המועדון משדר היום דברים טובים כמו מקצוענות וראייה לטווח ארוך, וזה כל כך שונה מבלגן שיש בקבוצות אחרות. שחקן שמגיע לבאר־שבע יודע שהמשכורת נכנסת בזמן, שהמועדון רציני ושיש לו דרך. היינו יכולים להיות בקבוצה אחרת, ועם הזמן קבוצות בליגה פנו ואמרו שאצלן יהיה לנו טוב יותר, אבל כמותג עדיף היום להזדהות עם באר־שבע".
ואכן, לאט־לאט הפועל באר-שבע בונה עצמה כמותג מצליח, ויש עוד תוכניות לעתיד. בקיץ יועברו משרדי המועדון מאצטדיון וסרמיל שייהרס ישירות למבנה בקריית הספורט, מרחק חצי קילומטר מהאצטדיון החדש. מדובר במבנה חדש שמשמש כיום את מחלקת הנוער, ובימים אלה נבנית בו קומה נוספת כך שיספק את כל צורכי המועדון.
"יש בקבוצה דברים שלא היה אפשר לחלום עליהם פעם", אומר הקפטן ברדה. "כולם יודעים שהכל הגון ומקצועי, שהכסף מגיע בזמן, שיש ציוד לאימון, שיש מגרשים, דבר שלא היו כשאני עזבתי. אפילו מגרש אימון לא היה בקדנציה הראשונה שלי. המועדון בתנופה, יש בסיס טוב, וגם אם נסיים פתאום שנה־שנתיים במקום פחות טוב בטבלה, עדיין יש תנאים מעולים להצלחה שלא ייעלמו".
אז המותג ממשיך להיבנות, והתדמית של הפועל באר-שבע – כמועדון ולא רק כקבוצה שמשחקת על המגרש – הולכת ומשתפרת כל הזמן. מקבוצה שנתפסה תמיד כבעייתית, שנכשלת, באר-שבע היום נתפסת אחרת לגמרי. "ההבטחה הגדולה של המותג הזה היא לעתיד", אומר הדר גולדמן, לשעבר שותף במשרד הפרסום זרמון-גולדמן, אוהד הפועל באר-שבע ומי שנחשב לאחד ממקורביה של ברקת. "אלונה בנתה מועדון שאם חלילה היא הולכת ממנו כל חברת ניהול שתיקח אותו תצליח. נבנתה תשתית עם יסודות מוצקים, ואני מדבר לא רק מקצועית אלא בכלל בקרב אוהדים צעירים. לפני שלוש שנים שאלתי חבר שגר בעיר 'למי הילדים רוצים להתחפש בפורים?' והתשובות היו לשחקנים של בית"ר ירושלים, מכבי ת"א ומכבי חיפה. היום כולם רוצים להתחפש לשחקני הפועל באר-שבע".
למה שספונסר או שחקן ירצה להיות מזוהה דווקא עם באר-שבע?
"בסביבות המחזור השישי־שביעי העונה עשינו מחקר שוק גדול בקרב האוהדים בישראל, והתוצאות הפילו אותי מהכיסא. לבאר־שבע אין הכי הרבה אוהדים, אבל כששואלים מי הקבוצה השנייה שאתה אוהד הרוב המוחלט אומר 'באר-שבע'. ברור שמדינת ישראל תהיה מאושרת אם באר־שבע תיקח תואר".
וזה מה שחסר. קבוצה גדולה, כזו שיש לה בסיס שישאיר אותה כקבוצה מובילה גם בשנים הפחות מוצלחות מקצועית, נבנית באמצעות כמה פרמטרים. האוהדים חשובים, הניהול, המצב הכלכלי והכוח בשוק ההעברות, אבל כמובן, ואולי אף יותר מהכל – חשובים תארים. עם יתרון של שלוש נקודות בצמרת, מאוד יכול להיות שהמהפכה תושלם סופית עם צלחת אליפות ראשונה אחרי 40 שנה – זה מה שנשאר להשיג.
לפנייה לכתב/ת 
