יוזמות מדיניות ושכנוע ברשת: אפשר לעצור את ההסלמה בטרור
האינתיפאדה הזו כבר הגיעה לשלב שבו היוזמות הצבאיות-מודיעיניות כבר לא יכולות לתת פתרון מספק. אפשר להגביר את המעקב ברשתות החברתיות, לעצור מסיתים, אבל נחוצה גם יוזמה אזרחית-פוליטית כולל מהלכים חד-צדדיים שיורידו את גובה הלהבות
הפיגוע בשער שכם ביום רביעי בשבוע שעבר צריך לשמש תמרור אזהרה בוהק. הפיגוע שסיכלו שוטרות ושוטרי מג"ב, כמו גם פיגועים אחרים בימים האחרונים שהתבצעו בנשק חם, מבשרים על מעבר טבעי של האינתיפאדה השלישית משלב "סכינאות הבודדים" לשלב ההתארגנויות המקומיות החמושות. המעבר לשלב הזה, שקטלניותו ומסוכנותו רבות יותר, הוא טבעי מפני שהניסיון ההיסטורי מלמד אותנו שזה תהליך כמעט דטרמיניסטי. כל עוד לצד שכבר עלה על נתיב הגרילה והטרור יש מוטיבציה חזקה, הוא ימשיך לחפש דרכים יעילות וכואבות יותר להסב נזק מבלי להתחשב במחיר - עד שישיג את מטרותיו.
במקרה הנוכחי ההסתה הדתית שהייתה מנוע המוטיבציה העיקרי של חמומי המוח הפלסטיניים הצעירים בתחילת הגל, מתוגברת כעת בשני מניעים רבי עוצמה: תאוות הנקם (על קרובים שהוצאו להורג כביכול), ובעיקר - הרצון לחקות מפגעים שהצליחו, כדי לזכות כמוהם בתהילת שהידים.
מדובר באינתיפאדה מסוג חדש שהרשתות החברתיות מספקות לה את האידאולוגיה, הארגון והלוגיסטיקה, ומה שחשוב יותר - היא מזינה ומלבה את עצמה. אפשר, למשל, להניח שהילדות בנות ה-13 שדקרו ביום חמישי בבוקר מאבטח ברמלה ניסו לחקות את המפגעים מקבטיה שרצחו את שוטרת מג"ב הדר כהן ז"ל בשער שכם. הרשתות החברתיות מחקו את ההבדל בין ילדות, בנות למשפחות של ערבים אזרחי ישראל, לבין נערים פלסטינים מהשטחים.
אולם בה בשעה, נראה שלאחרונה הגיעו צעירים פלסטינים רבים להכרה בעובדה שגל הטרור הנוכחי אינו משיג שום יעד תודעתי או פיזי המקדם את שאיפותיהם. הייתה זו כנראה חוכמת ההמונים של צעירי "אינתיפאדת דור הפייסבוק" הפלסטיני שהביאה אותם בנפרד, אבל פחות או יותר באותו תזמון, לאותה מסקנה.
הצעירים הפלסטינים הבחינו שהציבור בישראל התרגל וכמעט נעשה אדיש במהלך ארבעת החודשים שחלפו מאז החל גל הטרור: קצב של שתיים-שלוש דקירות או דריסות ביום אינו עושה רושם על הישראלים, מה גם שברוב האירועים המפגע עצמו הוא זה שמשלם בחייו.
מה שמתסכל אותם עוד יותר הוא שהמפגעים הבודדים נשארים מבודדים. הציבור הפלסטיני הבוגר והמבוגר אינו נסחף ואפילו אינו מסייע למפגעים, להיפך. לעתים בני המשפחה הבוגרים מנסים אף לעכב בעד הצעירים מחשש לפעולות הענישה הישראליות, או כדי למנוע מוות ודאי של בן או בת משפחה. בנוסף, אם היו מי שקיוו להד בינלאומי, הרי שתשומת הלב הערבית והעולמית כבר מזמן נמצאת במקום אחר ואינה פנויה להתגייס לטובת הפלסטינים.
בשורה התחתונה אפשר להעריך שהאינטואיציה של הצעירים והלהט הנואש שלהם מנתבים אותם לנסות, בנוסף לפיגועי סכינאות או דריסה שיימשכו, מתווי פיגוע חדשים, עוצמתיים יותר, שיגאלו את האינתיפאדה מדשדוש מדמם. המרכיבים של המתווה החדש ידועים: שימוש בנשק חם מאולתר או תקני שמצוי בשפע בשטחים וגם בישראל, מטענים מאולתרים, בעיקר מטעני צינור, שמשמשים את ההתארגנויות המקומיות במקום רימוני יד תקניים שאינם יכולים לקנות או לגנוב, והעיקר פעולה בקבוצות ולא כבודדים, שמאפשרת להתחלק לכמה כוחות ולחלוקת עבודה בעת ביצוע הפיגוע.
מה שמגביר את היעילות מאפשר להתגבר על תקלות ולהאריך את רצף האירועים, ועל ידי כך את מספר הקורבנות. זה בדיוק מה שהיה בשער שכם. לא צריך מודיעין רב לקראת מבצע וגם לא תחכום בתכנון ובביצוע. מספיק כמה מחבלים שפועלים במקביל כדי להשיג תוצאות הרבה יותר קטלניות ממפגע בודד או שניים.
לפעול גם דרך האינטרנט
האינתיפאדה השלישית לא רק שאינה בדרך לדעיכה, כפי שניסו לרמוז לאחרונה במערכת הביטחון על סמך ירידה סטטיסטית בכמות הפרות הסדר בשטחים, אלא שסביר לצפות למדרגות הסלמה נוספות. אפשר להעריך שהשלב הבא יהיה הצטרפות ה"תנזים", המיליציות החמושות של תנועת פתח לצעירי "אינתיפאדת דור הפייסבוק", שעלולה להתרחב להתלקחות עממית כוללת, כזו שחווינו באינתיפאדה השנייה. צריך רק ניצוץ ואנחנו בעימות רצחני עם הפלסטינים, שיסתיים רק אחרי שבשני הצדדים ייפלו מאות הרוגים ואלפי פצועים, ואז תתחיל הספירה לקראת האינתיפאדה הרביעית.
אמצעי אחד מבטיח שבאמצעותו אפשר אולי לקטוע את מעגל הקסמים הזה, והוא לחימה במוטיבציה לפיגועים ובמפגעים, באמצעות הרשתות החברתיות, פעולה שעוד לא נוסתה בישראל.
אנחנו יודעים היום שלחלק ניכר מהמפגעים הצעירים הייתה קרבת משפחה או חברות עם מפגעים שנהרגו. במהלך השנים חלקם הגדול מתבטאים בפייסבוק בצורה מחשידה. מאליו יובן שאי-אפשר להתייחס לכל אחד מהם ובוודאי שאי-אפשר לעצור את כולם, אבל אפשר להתחיל במעקב באמצעות הרשת אחרי פוסטים של מקורבים למחבלים שנהרגו בגל הנוכחי או בימים האחרונים.
כוחות הביטחון יודעים להגיע במהירות למי שייצר במרשתת סימנים מחשידים על רקע אירועים, לעצור ולחקור אותו ואחרי כמה ימים להזמין את הוריו ולשחררו בערבות. זה יעכב את מי שכבר היה מוכן נפשית לבצע פיגוע, ולבטח ירתיע פלסטינים צעירים אחרים מלהתבטא בצורה מסיתה ברשת ומיציאה לפיגועים. בשביל זה לא צריך לעצור את כל מי שרומז בפייסבוק או בטוויטר על כוונתו להפוך לשהיד. מספיק כמה בעיר וכמה בכפר, והמסר למפגעים הפוטנציאליים יעבור מפה לאוזן. יש במערכת הביטחון כאלה שיודעים לעשות זאת אם רק יקבלו תקציב.
הפתרון נעוץ גם בהידברות
אסור כמובן להזניח את האמצעים שצריך לנקוט בתחום הצבאי-מודיעיני הקונבנציונלי שהוכחו כמצמצמי טרור: כיוון אחד הוא הגברת המעצרים בקרב מי שידועים כמסיתים על סמך מודיעין בסיסי שיש בשב"כ. חקירתם תאפשר להגיע גם להתארגנויות קונקרטיות שסביר שהן מוכרות להם.
אמצעי נוסף הוא הטלת עוצרים וסגרים, כמו זה שהוטל על קבטיה שממנה יצאו שלושת המחבלים שביצעו את הפיגוע בשער שכם, על יישובים פלסטיניים שיש לגביהם התרעה קונקרטית, או לצורך ענישה אחרי שמישהו משם ביצע פיגוע.
גם הריסה מיידית של בתי מחבלים מרתיעה. העיקרון הוא שאם מחליטים לבצע משהו שנראה כמו ענישה קולקטיבית צריך להפגין נחישות ועקביות. אחרת גם נאכל את הדג המסריח וגם נגורש מהעיר.
אבל צריך להודות על האמת. האינתיפאדה המיוחדת הזאת כבר הגיעה לשלב שבו היוזמות הצבאיות-מודיעיניות, ואפילו יוזמות הסייבר, כבר לא יכולות לתת פתרון מספק בתוך זמן קצר. כעת נחוצה גם - אולי בעיקר - יוזמה אזרחית-פוליטית.
אולי קשה לנו לקבל את זה אבל הפלסטינים, בוודאי הצעירים שבהם, לא ישלימו בטווח הנראה לעין עם קיומנו כאן. עוד פחות הם מוכנים לקבל אותנו ככובשים. הרי מרבית אזרחי מדינת ישראל אינם חושבים שמדינה דו-לאומית היא רעיון טוב. להיפך. אבל ידם קצרה מלהושיע ואין להם מנוף פוליטי להתגבר על הלובי של הגרעין האידיאולוגי הקשה של המתנחלים ביהודה ושומרון ושל תומכיהם בממשלה ובכנסת, שתוקעים את כולנו ואת בנינו ובנותינו בקיפאון מדמם עד לקתרזיס הרצחני הבא.
נכון שאין בעת הזאת פרטנר פלסטיני לתהליך מדיני, אבל ממשלת ישראל יכולה לבצע בשטח כמה מהלכים חד-צדדיים שיקלו את האחיזה והשליטה הביטחונית בשטח ויאותתו תקווה לפלסטינים: העברת שכונות הקצה בירושלים לשליטה מוחלטת של הרשות הפלסטינית. אין זאת אומרת שצה"ל ושב"כ לא ייכנסו כשצריך - על פי מידע מודיעיני - לאבו דיס או לקלנדיה. אבל תושביהן לא יישאו תעודות זיהוי כחולות ויסיעו מחבלים לשער שכם. פתרון נוסף הוא העברת שטחי C לרשות הפלסטינית, מתן אישורי בנייה בהם ואפילו עידוד של פרויקטים שיספקו תעסוקה.
אפשר גם לרמוז לפלסטינים שאם השטח יירגע, ישראל תשקול הפסקת בנייה מחוץ לגושי ההתנחלויות הגדולים ושחרור אסירים. כל אחד מהצעדים הפוליטיים האלה ודומיהם עשוי וצריך להביא לשינוי אווירה, ולאותת לפלסטינים על תפנית אפשרית במצבם. זה עשוי להשפיע אפילו על ילדים חמומי מוח ובעיקר לתת סיבה טובה להורים לרסן את צאצאיהם.
לפנייה לכתב/ת 
