לקפוץ מבניין בוער: דרמת החילוץ משריפת הענק בת"א
מאות בני אדם שהו בבית צים בשדרות רוטשילד, כשפרצה אחת השריפות הגדולות שנראו בתל אביב. השבוע לפני 50 שנה: האנשים שהחליקו על צינורות, הטרגדיה של העובד שנפל, הגיבורים שחילצו והתושייה המדהימה של טייס המסוק שהעביר ניצולים לגג. וגם: מה הוליד הבלבול בין "בית צים" ל"ביצים"?
"הגיהנום הגיע לתל אביב". אדם אחד נהרג ועשרות נפצעו בשריפה שפרצה בגלל נורה שהתפוצצה בבניין משרדים במרכז תל אביב. טענות קשות הופנו כלפי מכבי האש, שהעבירו את האחריות לחיל האוויר, ומי שהפכו לגיבורים היו אזרחים שקפצו לתוך הלהבות והצילו עובדים. 50 שנה לשריפת הענק בבית צים.
לכל הכתבות של השבוע לפני
העשן התעבה מרגע לרגע. "החלטתי שליתר ביטחון כבר כדאי להזעיק את מכבי האש", סיפר פקיד המודיעין בבניין, צבי סאבו. ביומן תחנת מכבי האש ברחוב בזל בתל אביב נרשמה הקריאה הראשונה לעזרה דקות אחדות לפני השעה 10:00 בבוקר. אדם אחר, שייתכן שיתקשר למכבי האש קודם לכן ודיווח על השריפה בבית צים, אמר כי המוקדנית ניתקה את השיחה מפני שחשבה כי הוא אומר שיש "שריפה בביצים".
אותה שעה כבר עלה ריח העשן ותקף את נחיריהם של הפקידים שעבדו במשרדי הבניין הבוער. "כאשר נתברר לנו שהדליקה גדולה יותר מאשר חשבנו, תחילה, החלו הפקידים לנעול את המסמכים במגירות ובארונות ויצאו מהבניין בדלת הכניסה הראשית. אני אפילו הספקתי לקחת את המעיל שלי", סיפרה רות אליאב שעבד במחלקה ליחסי ציבור של "צים".
"אני כבר לא הספקתי לצאת מהדלת הראשית", סיפר שלמה צדוק, שעבד אז בקומה השלישית בבניין. "רצתי מהחדר למסדרון וראיתי של הפקידים בורחים מהמשרדים. חלק מהאנשים ניסו לנוס במעליות, אבל המעליות לא פעלו. ראיתי אחרים שפנו אל חדר המדרגות, אך מישהו צעק שכבר אי אפשר לרדת משם. אז נשמעה הקריאה 'אל הגג' וכולם רצו אל הגג".
עשרות אנשים נפחדים, כמעט היסטריים, אצו רצו אל הגג השטוח של הבניין, כך נכתב. העשן כבר כיסה את פני בניין המשרדים. היה קשה לנשום וקשה לראות. למטה ברחוב החלו להצטופף אנשים שהביטו בדאגה מעלה.
מכונית כיבוי שעסקה בכיבוי שריפה בבית חרושת לקרח ברחוב מרכז מסחרי הגיעה לבית צים שלוש דקות לאחר ההודעה הראשונה על השריפה. האחראי על המכונית, רס"ל שלומוב, הציב את הסולם ההידראולי אל קירות הבניין, כשראשו של הסולם נוגע בגג. אף אחד לא עסק אז בכיבוי הדליקה, שהייתה עדיין באיבה. "מכבי אש, מכבי אש, איפה לעזאזל מכבי האש?" צעקו באותו זמן אנשים שנמלטו לגג. "למה הם לא באים. מה קרה למכבי האש? למה אין עוד כבאים?" שאגו אנשים שהיו ברחוב – בעודם צופים בניסיונות הנואשים של הכבאים הבודדים להגיע אל ראש הבניין.
אחד מהעובדים הזהיר כי במרתף הבניין יש כמות גדולה של דלק, שהובא באותו יום כדי לאפשר את הפעלת מערכת מיזוג האוויר. "זה יתפוצץ", נשמעו צעקות בקהל. האש התפשטה יותר ויותר. הקירות הפנימיים שנבנו מסיבית (נסורת דחוסה) ורופדו בבד יוטה, עלו באש תוך שניות ספורות. לשונות אש נראו מבעד לחלונות הבניין.
חדר המדרגות שימש ארובה לעשן הסמיך שנשאב לתוכו ותימר בעדו מעלה מעלה. אי אפשר היה לזוז. "למה אין סולמות? אנשים יישרפו כאן! הביאו סולמות!" צעקו בקהל. אך רק מעטים עשו משהו.
בין גיבורי אותו יום היה ניסים חסידוב, נהג משאית בן 26 מבת ים, שעבר במקרה במקום. "היה לי משפט תנועה והייתי בדרך לבית המשפט", הוא סיפר ל"ידיעות אחרונות". "כאשר ראיתי את האש פרצתי אל תוך הבניין. באחד החדרים בקומה השנייה הבחנתי באישה מתכופפת על שולחן שעליו הייתה מכונת הכתיבה. ניסיתי להזיז אותה ואז ראיתי שהיא התעלפה. הרמתי אותה ורצתי החוצה".
בינתיים הגיעו למקום מכוניות כיבוי נוספות. אנשים החלו לרדת באמצעות הסולם ההידרואלי, אבל משום מה הוסט הסולם והועבר למקום אחר. הקהל, שעמד ברחוב והביט למעלה, עצר את נשימתו. שם, במרומי הקומה הרביעית והחמישית, התרחשה מחזה מקפיא דם.
גברים ונשים, מבוגרים וצעירות, נעמדו על אדן החלון, שכל רוחבו אינו עולה על 30 סנטימטרים. לרגליהם הייתה פעורה התהום. "יהודים, אני קופץ למטה", צעק אחד שעמד במרומי הקומה הרביעית, שלידו היו שתי צעירות. "גם אנחנו קופצות", צעקו השתיים. לשונות האש קרבו אליהם במהירות עצומה והבניין נראה כהולך להתמוטט.
"אני קופץ", חזק וצעק הגבר. "שלא תעז", קראו לו מלמטה, "מיד יבוא אלייך". "אני קופץ", הודיע האיש לפי התיאור ב"ידיעות אחרונות", בעוד ההמון צועק לו "לא". כמה חיילים פרצו אל הבניין, הגיעו אל האיש שרצה לקפוץ וחילצו אותו ואת שתי הצעירות שהיו איתו. הם הורדו למטה לאט לאט ממרזבי הבניין.
ואז הגיע גם הסיוע מהאוויר. "ראיתי הליקופטרים חגים בשמיים ואנשים רצים בבהלה לכיוון אחד", סיפר יחזקאל קטן, בן 30 שעבד כנהג ב"דן". "הורדתי את הז'קט וטיפסתי על הצינורות, שהיו כבר לוהטים עד הקומה הרביעית. מצאתי שם אנשים אחוזי פחד. המשכתי לעלות עד הגג. חיפשתי אחרי אפשרות לרדת, אבל לא מצאתי שום דרך. הרגעתי את האנשים, אבל לא ידעתי איך להוריד אותם".
אל קטן הצטרפו גם מיכה פרדרו, שהיה חשמלאי בתיאטרון, והצבע אלי ליאון. הם כינסו את האנשים באחת מפינות הגג. לפתע מתוך חדר המדרגות הגיחו לשנות אש אל הגג. העשן כיסה את כל הסביבה. "הייתה סכנה רבה בנחיתת ההליקופטר על הגג", סיפר הטייס סרן אברהם. במרכז הגג ניצב צריפון קטן ופגיעה בו הייתה עלולה לסכן גם את צוות העביר הוא הסביר. אך הטייס לא ויתר על המשימה. "העליתי חמישה אנשים וכעבור דקה-שתיים הורדתי אותם במגרש ריק ליד שוק הכרמל".
הטייס הוסיף: "כאשר המראנו בפעם האחרונה מהגג, כבר הרגיש המכונאי שלנו את החום שעלה מן הבניין. עודנו ממריאים, והנה לחרדתנו ראינו כמה אנשים בחלון בקומה הרביעית של הבניין. הם נופפו בידיהם בתנועות ייאוש. ראינו גם את האש שקרבה אליהם במהירות עצומה". את המצב הציל שוב קטן. בעוד טייס המסוק מבצע ניסיון מסוכן נוסף לרחף באוויר בין שני בתים, ירדו קטן ופרדרו אל הקומה הרביעית באמצעות הצינור.
קטן עמד על המעקה בקומה הרביעית. טייס המסוק הוריד מנוף עם כיסא הצלה. קטן קרא לאנשים שנלכדו בחדר להתקרב אל החלון. תחילה טיפסה אל אדן החלון אישה בהריון. היא הייתה המומה מרוב אימה וקפצה שוב אל תוך החדר. רק בנסיון השני הצליחה להתיישב בכיסא ההצלה. היא הועלתה משם אל הגג. כך הצליח הטייס הנועז בעזרתו של קטן כ-40-30 עובדים אל הגג.
את טייסי המסוקים הדריך כל הזמן במבצעם הנועז מפקד חיל האוויר, אלוף עזר ויצמן. באמצעות מכשיר אלחוט שנשא עמו הוא עמד בקשר ישר עם צוות המסוקים ועם מפקדת החיל. כעבור זמן מה בראותו את חוסר האונים של הכבאים, הוא הזעיק את מכוניות הכיבוי של חיל האוויר.
בזמן מבצע ההצלה התחוללה דרמה נוספת בבניין. על המרזבים והמעקה נאחזו אנשים שניסו להימלט מהבניין הבוער. ואז, לפתע, נראה אדם ממרומי הקומה החמישית מנסה להיחלץ מלשונות האש. היה זה יששכר אבא מנדלבאום, מנהל חשבונות בן 70. באמצעות הצינורות הצליח לרדת עד הקומה השלישית. במהלך הירידה מטה הוא מעד ואחד העובדים האחרים אחז בחוזקה ברגליו. הקהל למטה עצר את נשימתו. האיש שאחז במנדלבאום שמט אותו והוא נהרג במקום.
מנדלבאום עלה ארצה בשנות ה-20 של המאה הקודמת כחלוץ, חזר לפולין לפני פרוצת המלחמה כדי לעלות ארצה את משפחתו, אך לא הצליח במשימתו. לאחר השואה הוא היה פעיל "בריחה" ובארגון ההעפלה. הוא עלה בשנית ב-1950, עבד כמנהלת חשבונות בחברת הספנות "דיזנגוף – מערב אפריקה".
בשעת צהריים מאוחרת היה בניין "צים" המפואר לתל חרבות. כמה קירות מפויחים ואפר רב נותרו מבניין המשרדים הגדול. 25 צוותי כיבוי, כמה מהם שהגיעו מבאר שבע וקריית גת, עמלו במשך שעות לכבות את אחת השריפות הגדולות ביותר שידעה תל אביב.
זמן קצר לאחר האסון התברר כי התפוצצות של מנורת פלורסצנט גרמה לשריפה. כולם האשימו את כולם במחדל. מפקד הכבאות הראשי האשים את חיל האוויר: "לא היה צורך בהליקופטרים". מפקד חיל האוויר ויצמן הסביר: "ההליקופטרים אולי ליבו את האש, אבל הצילו נפשות". מפקד הכבאים בתל אביב הפנה אצבע מאשימה לעבר האזרחים שעזרו: "המתנדבים הפריעו". אחד המתנדבים אמר: "לא ראיתי אף כבאי במקום המסוכן ביותר".
והיו גם מי שחגגו. עיתוני מדינות ערב דיווחו בהרחבה רבה ובכותרות ראשיות על הדליקה הגדולה שכילתה את בית צים. עיתונאי דמשק כתבו כי "תל אביב עולה באש".
לפנייה לכתב/ת 
