הרגע הנוראי שבתי נפלה על שולחן זכוכית
ערב שישי, המשפחה יושבת בסלון ופתאום נשמע בום. אוריה בת ה-3 ניסתה לרדת מהספה ונפלה על שולחן הזכוכית. תוך שניות אמה מבינה שהיא חייבת לפעול מהר ואחר כך גם מגיע חשבון נפש לא פשוט. "הרבה פעמים ילד נופל בגן ואנחנו כועסים על הגננת, אבל זה יכול לקרות לנו. אוריה הייתה מרחק אפס ממני ולא הצלחתי למנוע את המכה הקשה", מספרת תמר כהן לביא
עוד בערוץ הורים:
לא יוצאים מהקווים: הטיפ שיעזור לילדים שלכם לצבוע
הורים מספרים: העצה הכי גרועה שקיבלנו
אוריה שלי. זה היה שבריר של רגע, הילדה השובבה, מלאת האנרגיה, ניסתה בסך הכול לרדת מהספה. הרגל שלה נתקעה והפנים נפלו על שולחן הסלון. משכתי אותה אלי והבחנתי בפניה שהתמלאו דם. לרגע חשבתי כי אלו השפתיים שנפצעו, קיוויתי כי זו אינה מכה רצינית. רגע לא פשוט שבו אני מנסה לאבחן את חומרת המצב, לקוות שזו מכה קטנה, רק שפתיים מדממות.
הנסיעה הארוכה בעולם
ניגבתי את הדם וחשכו עיני, השיניים שלה התעקמו, נכנסו עמוק לתוך החניכיים והפה התעוות לחלוטין. היא בהיסטריה וגם אני, מנסה להתעשת, להיות חזקה בשבילה, לתפקד כמבוגר אחראי ולא לתת לרגשות להשתלט. גופי רעד מפחד, כעסתי על עצמי כי ישבתי במרחק אפסי ממנה ולא מנעתי את המכה. חיבקתי והרגעתי את האפרוח הקטן שלי שסובלת מכאב ולא מבינה מה קורה.שישי בערב וההתלבטות רבה - למי לפנות? האם בבית החולים יש רופא שיניים לילדים? החלטה מהירה לפנות לרופאה פרטית מקצועית שטיפלה בבני המשפחה בעבר. הטכנולוגיה לא אכזבה, שלחנו את תמונות הילדה בהודעת ווטסאפ, היא מיד זיהתה והבינה את חומרת המצב, שגרמה לרופאת השיניים לעזוב את משפחתה בארוחת שישי ולהיפגש אתנו במרפאתה בתל אביב.
לפייסבוק הורים של ynet כבר הצטרפתם? היכנסו
זו הייתה הנסיעה הארוכה בעולם, הלב שלי דפק במהירות שיא, חמש עשרה דקות הפרידו ביננו ואני חשבתי שזה לעולם לא ייגמר. אוריה הקטנה שכבה עלי, נאלצתי להחזיק אותה חזק, כמעט לקשור אותה אלי כדי שלא תזוז. אני שתמיד ניסיתי להכין אותה מראש למפגש הראשון עם רופא השיניים, ליצור זיכרון נעים ולא טראומתי, נכשלתי. לא הספקנו להתכונן, מסתבר שלחיים יש סדר שונה ממה שאנחנו מתכננים.
הרופאה עשתה הערכת מצב זריזה תוך התגברות על הדימום, משכה את השיניים חזרה החוצה וקיבעה אותן באמצעות סיב זכוכית אותו הגדירה כ"גבס" לשיניים. היא הסבירה כי בזכות מהירות מתן הטיפול, ישנו סיכוי חיובי כי השיניים יקלטו חזרה, אך אין לדעת זאת בוודאות.
"איך לא הצלחתי למנוע את המכה הקשה?"
שכבתי לצד אוריה במהלך הלילה ולא הצלחתי לעצום עין. בכיתי על ילדתי הקטנה, זאת שטרם מלאו לה שלוש, על הכאב שחוותה, הסבל הרב, ההיגיון ניסה להשתלט, ברור לי תמיד ש"העיקר הבריאות" אבל אני דאגתי למראה החיצוני, דאגתי לפניה היפות.
אוריה התעוררה למחרת בבוקר ופניה התעוותו, נפוחות, מלאות בשטפי דם. היה קשה להסתכל עליה. הלב שלי נחמץ והתכווץ, דואגת כיצד יראו שיניה כשתחלים, ידעתי שאת שיניה החלביות יחליפו שיניים קבועות בהמשך, אבל לא יכולתי לשאת את המחשבה שעד אז, תהיה ללא שיניים קדמיות.
הרי דימוי עצמי יכול להיפגע וכיצד תוכל לאכול מאכלים קשים? נשמתי עמוק כשהנפיחות ירדה, שטפי הדם כמעט ונעלמו, השיניים מוחזקות עם סיב זכוכית, עתידן טרם ידוע, כולי תקווה שיקלטו חזרה.
היו אלה ימים קשים ומאתגרים שלימדו אותי רבות על האמא שבי, העמידו אותי במבחן. ההבנה שלמרות שהבריאות היא הדבר הכי חשוב – גם המחשבה על הפגם האסתטי גרמה לי לבהלה. למדתי שלא הכול בשליטה או בידיים שלנו.
הרבה פעמים ילד נופל בגן ואנחנו באינסטינקט הראשוני עם כעס כלפי הגננת, אבל זה יכול לקרות גם במשמרת שלנו ההורים, אוריה הייתה מרחק אפס ממני ולא הצלחתי למנוע את המכה הקשה. זכיתי לראות את החוזק שלה, כמה קטנה ככה גדולה. ימים אחרי שהאנטיביוטיקה השפיעה אוריה חזרה להיות אנרגטית כתמיד, רוקדת, מאושרת ורק אני הבטתי מהצד והמשכתי לכאוב את כאב המכה שעדיין הדהד בראשי.
הכותבת היא אם לארבעה ילדים ומדריכת הורים
לפנייה לכתב/ת 
