הזמנה להיכנס לשקט, גם בטורקית

גיל, הבוס שלי, קורא לי לשיחה ואומר: "פותחים באיסטנבול תערוכה 'הזמנה לשקט', תוכלי לנסוע להכשיר שם צוות חדש, יחד עם כמה מהעובדים מהתערוכה כאן?", "עם גולן זינו (אחראי ההכשרה והתוכן), שובל בן זאב,(מדריך וותיק בהזמנה לשקט) ודנה נריה (מתורגמנית לשפת הסימנים)? אני עונה ושואלת בו זמנית, "באיסטנבול?" עונה לי שכן, אני עונה שוב שכן, שנוכל לנסוע.

תמיד, כשמתחיל משהו חדש, כמו הידיעה שהולכים לפתוח עוד שלוחה של "הזמנה לשקט" בעולם, גברת ההתרגשות באה לבקר אותי, פתיחה של משהו חדש, מלהיב.

הגיע היום, אנו נפגשים בנתב"ג, נרגשים, עולים למטוס ושמים פעמינו לאיסטנבול. הדיילות במטוס פשוט אדיבות, כבר רוצות ללמוד את השפה, איך מסמנים "תודה", מסמנים ומחייכים.

ביציאה משדה התעופה, עומד הנהג עם השלט שעליו כתובים שחור על גבי לבן השמות שלנו.

כבר מתנהלת שיחה שבה אנו מסבירים שאנו באמת חירשים ומנסים ללמוד איך אומרים את המילה הזו "חירשים" בטורקית. החבר המקסים של הנהג מסביר שאין דבר כזה ושיש לומר "לא שומעים" במקום "חירשים" בטורקית.

אני ממלמלת לעצמי שהעבודה מתחילה כבר מהרגע הראשון שהגענו. נסיעה הזויה, נהג שלא משתמש ב"וויז" ושואל שוב ושוב אנשים ברחוב איך מגיעים ליעד. מוטיב חוזר בכל הביקור שלנו.

מתחת למדרכה, במקום הומה אדם עומדים מדריכי הקבלה ומקבלים קבוצות

למחרת בבוקר, יוצאים לתערוכה הממוקמת בתחנת הרכבת התחתית Gayrettepe Metro, שם, מתחת למדרכה, במקום הומה אדם בכל רגע עומדים מדריכי הקבלה ומקבלים קבוצות לסיורים.

אני פוגשת את כל הצוות, את מנהל התערוכה, המדריכים, את אורנה ואנדראס, הוגי התערוכה, כולם שם יחד.

אני מציגה את עצמי, את הצוות, ומציינת שאנו מישראל. הם מציגים את עצמם, אחד- אחת. מנסים להתארגן מבחינת ערבוב השפות שמתקיים בחדר, אני מסמנת בשפת הסימנים בעברית, דנה מתרגמת לאנגלית מדוברת, המנהל שלהם מתרגם לטורקית מדוברת, המתורגמנית לשפת הסימנים הטורקית מתרגמת למדריכים החירשים שדוברים את שפת הסימנים הטורקית.

נראה כי מלא חוטים נארגים בחדר אחד, מארג שלם של שפות שונות, שפת הסימנים, הבעות פנים, שפות מדוברות - בתזמון מדויק, כולם מסתכלים על כולם, כל אחד מחכה לתורו.

חברי צוות התערוכה הישראלים והטורקים בתמונה משותפת

המסע מתחיל, מתחילים להכשיר את המדריכים החירשים, מדברים בשפת סימנים בינלאומית, אנו מתחילים ללמוד כמה סימנים חדשים בשפת הסימנים הטורקית.

במקביל, אני עובדת עם הצוות הבכיר, עם המנהל, עם צוות המתורגמנים, אני מתיישבת מולם, יחד איתם בונים תכניות עבודה.

לומדים את הפורמט, את העבודה, לומדים לעבוד בסביבת עבודה נגישה, המתורגמנים לומדים שהם לא "הפה והאוזניים" של המדריכים החירשים, הם לומדים שהם מהווים כלי תרגומי שמתרגם משפה אחת לשנייה.

תערוכה מאתגרת ושוברת סטריאוטיפים

מדברת איתם על החשיבות של התערוכה, על היותה מאתגרת ושוברת סטריאוטיפים, על היכולת שלה ליצור חוויה אדירה עבור המבקרים מכל הגילאים, על התהליך הפנימי שכל אחד ואחת מהמבקרים יעבור כשיחווה את התערוכה ללא שימוש בקול ובשמיעה.

לאחר תשעה ימים של עבודה אינטנסיבית ביותר, מגיע היום בו המדריכים מתבקשים להדריך לבדם. מגיעות קבוצות של מבקרים, אני עומדת מהצד וצופה בהם, זהו המבחן האמיתי שלהם ושל הקהל הטורקי.

לחלקם הגדול, בפעם הראשונה בחייהם, הם עומדים מול קבוצה

אני רואה בעיניי, את התמיהה של כל אחד ואחת מהמבקרים בתערוכה, האם באמת המדריכים החירשים ידריכו אותם לבדם? אני עונה שכן, האם באמת הם יצליחו להבין מה הם צריכים לעשות? אני עונה שינסו ויראו שכן.

המדריכים החירשים נרגשים, נרעדים, לחלקם הגדול, בפעם הראשונה בחייהם, הם עומדים מול קבוצה ומייצרים עבורה חוויה, הם יספרו את סיפורם בחדר הדיאלוג.

כשהסיורים מסתיימים, בחדר הדיאלוג מתקיים דיון. המדריך החירש מתיישב מול הקבוצה ומתקיים שיח שבו המדריך נשאל שאלות ע"י הקבוצה.

אני רואה במו עיניי איך כל אחד ואחת מהמבקרים, נרגש, מספר על החוויה האדירה, מודה על ההזדמנות, ושואל שאלות כמו: "מה אני יכול לעשות כשאצא מכאן?", "מה עליי להעביר הלאה?" "במה אפשר לעזור בכדי לשנות את מצבם של החירשים באיסטנבול?"

אני רואה את המדריכה החירשת עונה בהתרגשות " תהיו שגרירים". היא מספרת גם שבאיסטנבול אין מימון ממשלתי לתרגום בשום מקום, הם לא מבינים כשהם בפגישות עם הרופאים, בבתי ספר, קשה להם לרכוש השכלה אקדמאית ללא תרגום, הם לבדם מנסים ללמוד במכללות ללא שימוש בתרגום. יש עוד המון עבודה, הדרך ארוכה.

לכולנו הייתה מטרה אחת, שהתערוכה תצליח, שתשנה את פני הדברים

הדמעה הזו, שמתעקשת לזלוג מעיניי, יוצאת. אני נרגשת, אני מזדהה. איסטנבול, קיבלה את פנינו באהבה גדולה. התאהבתי בצוות, בסובלנות ובסבלנות שהייתה קיימת שם. הזהות הישראלית לא היוותה מחסום. השפה לא היוותה קושי. לכולנו הייתה מטרה אחת, שהתערוכה תצליח, שתשנה את פני הדברים, שתהדהד בכל רחבי איסטנבול על 20 מיליון תושביה. הייתי חלק קטן משינוי, את שאר הדרך הם יעשו לבדם ואני צופה להם חייל.

התערוכה 'הזמנה לשקט' במוזיאון הילדים הישראלי שבחולון היא הזמנה למסע בערוץ תקשורת חלופי של תנועות ידיים ושפת גוף, בהנחיית מדריך חירש, ששפת הסימנים היא ערוץ התקשורת העיקרי ולפעמים גם היחיד בחייו.

הביקור בתערוכה הוא מסע בו מתוודע המבקר לעושר הרב של יכולות התקשורת שלו גם כשאינו שומע. הוא מגלה כי הוא יכול לבטא רעיונות, רגשות ומחשבות באמצעות הבעות פנים, תנועות ידיים ושפת סימנים וכי דמיונו מאותגר ליצירתיות ההופכת רגשות ומחשבות למובנים גם ללא היכולת להשתמש בקול ובאוזניים. כך, באופן חוויתי מגלה המבקר שהוא יכול לפרוץ מגבלות מנטליות וחברתיות.

• חובה לתאם ביקור מראש בכל אחד ממסלולי המוזיאון בטלפון: 036503000 או באתר .