"הצל של גופו של העגלון": מחאה שקטה

הדמות המספרת (גבר שלא יודעים עליו כמעט כלום), בלי שום נימוק הגיוני, זורה גרגרי מלח בעיניו. מדוע הוא עושה זאת? כדי לראות את המציאות מתפקסלת והופכת לפרגמנטים. הגיבור מדווח את מה שהוא רואה במסירות פדנטית מופלאה, כאילו חייו תלויים בכך: "תחילה הבחנתי בצורה עגולה, דומה לבלון או כדור זכוכית, שצבעה לא מוגדר ולפעמים מתחלף בירוק ולפעמים בצהוב או בכחול, וזוהרה גובר והולך". בהמשך נקווים לעיניו צורות שחמטיות ערטילאיות ותנועות של רקדנית בלט.

זמן קצר לאחר מכן מתברר כי כמו-הגענו לכוכב לכת ספרותי אחר לגמרי, שחוקי הפיזיקה בו שונים, ושהוא מערער את כל מה שהכרנו כמעט על כוכב הלכת שלנו. אבל בעצם זה לא העולם, אלא העולם כולל כמובן את האנשים הכרובים בו, המפעילים אותו, המתנפלים, הפוגעים, המחרבים את התרבות האנושית. אם כי זו כבר פרשנות ממעוף הציפור, נוכח העובדה שהספר פורסם ב-1960, אחרי השנים הנוראות ההן, ופטר וייס עצמו כינה אותו "מיקרו-רומן" - אוונגרד מעט סתום המזכיר במשהו את אלן רוב גרייה הצרפתי וגם את דונלד ברתלמי האמריקני.

ספרו של פאר וייס בתרגומה של אילנה המרמן

ברומן הזה וייס למעשה לועג לריאליזם במודע או שלא במודע, ומדגיש כיצד הריאליזם הוא סוג של מבדה שאנו לכאורה מאמינים בו. וייס כסופר, מלבד ניתוק מכוון מן העולם ומהמערך האנושי, מערער לחלוטין את כל מה שמוטבע בנו כבני אדם בנוגע להפרדה הקלאסית בין עיקר לתפל. העיקר צונח כמגדל קלפים, והכל במידה מסוימת הופך לתפל, ומקבל את אותו "ערך מהותני", אם מדובר על תיאור מדוקדק של מריצה המלאה באבני חצץ, או על סצנה של אלימות במשפחה המתרחשת בדירה השכנה.

אבל בעצם מי קובע מה עיקר ומה תפל? אם הקורא קובע זאת, הרי שהוא ינסה להפעיל בעצמו, בגלל שהוא מתוכנת כך, קורדינטות של עיקר ותפל במקום שבו הם אינם, ויכפה את סדר העדיפויות התרבותי-האנושי שלו על המילים. האם זה יצליח? ניסיון לעשות דבר שכזה יוכיח שהמשימה חסרת תכלית לחלוטין. לכן כדאי פשוט להרפות מכך.

כדי להמחיש את הכוונה, הנה תיאור אופייני של וייס: "האם המתייפחת ערסלה את התינוק בחיקה, ובכל פעם שהבן חלף על פניה בריצה היא צעקה לעברו מילים, ואת המילים האלה קלטתי, איך אתה יכול, בסוף עוד, תשכב כבר, מגיע, אם לא, אתה עוד, תעמוד כבר, אתה מוכרח, אז תעצור כבר, נו, בגללך הוא עודף בגלל זה הוא עוד, אבל הוא מוכרח לתת לך". כך הוא בוחר לתאר שיחות משמעותיות לכאורה, דרמטיות לכאורה, בלי שום קונטקסט של מהות, נאמן לצורה הריאליסטית שבה המספר שומע ומפנים ומפרש את המציאות, אך בעצם הוא אינו מפרש אותה, הוא רק מדווח אותה, בדיוק כפי שהיא נראית ונשמעת.

ככותב הוא מסיר מעל עצמו כל אינטיליגנציה רגשית ונשאר נאמן לאג'נדה

תיאורית הנישאת על ידי חוש הראייה, חוש השמיעה ואולי לפרקים חוש המישוש. בסוף הנובלה אכן מגיע העגלון לבקר את סוכנת הבית והשניים עושים את זה באחד החדרים, אבל המספר מעביר זאת אך ורק דרך תנועת הצללים שלהם, ריקוד סתום ופואטי של צללים. האקט שלהם אינו העיקר. הוא אינו יכול להיות העיקר, מה שהם עושים כבני אנוש הוא לא רלוונטי. מה שכולנו עשינו ועושים כבני אנוש הוא לא רלוונטי.

אחרי מלחמת העולם הראשונה התכנסו בפריז וטריסטה אנדרה ברטון ועוד כמה משוררים וציירים, והגיעו למסקנה שאם הקדמה והמדע והתרבות הביאו את העולם למלחמת העולם הראשונה, כנראה שכל הדרך עשינו משהו לא נכון, וצריך לפרק הכל, ולנסות לעשות את ההיפך: את ההיגיון להחריב לגמרי ולקדש את חוסר ההיגיון. כך נולדה תנועת הדאדא, כמחאה מובחנת על זוועות האדם.

התקופה שבה וייס כתב ופעל בהקשר הזה אינה מקרית. וייס היה בן לאב יהודי, ובשנים האלה גם מי שלא חווה את הזועוות באירופה ממקור ראשון, החל לפנים את ממדי הענק שלהם, ואם זה המקום שהאנושות הנאורה הגיעה אליו - כנראה ששוב צריך לחשוב איך עושים את הדברים אחרת, הפוך לגמרי אם אפשרי.

אילנה המרמן כותבת באחרית הדבר על החוויה הקיומית שוייס התנסה בה באותן שנים, על הניכור והזרות והניתוק המכוון מן העולם, על ההסתגרות נואשת בעקבות הטלטלות האישיות וההיסטריות, לכן "הצל של גופו של העגלון" הוא בעצם ספר מחאה יוקד. אבל המחאה שלו היא לא ישירה, היא לא מובהקת כלפי גרמניה או כלפי זוועות מסוימות, היא בעצם מכוונת כלפי האנושיות בכלל, וגם כמובן כלפי הריאליזם, כלפי הספרות, כלפי המילים עצמן.

"הצל של גופו של העגלון", מאת פטר וייס. מגרמנית: אילנה המרמן, הספריה החדשה, 92 עמ'.