נועד להט: "מרגש לצעוד בזירה כיהודי החזק"
האיש שלנו ב-UFC מכור לעוצמות של עולם אמנויות הלחימה המשולבות ("לומדים ליהנות מהסבל"), וגם אחרי שספג ברך לראשו ואיבד את ההכרה הוא נשבה בקסמו של הענף. וגם: הקושי של המשפחה, האיומים שהוא סופג בתור ישראלי ויהודי ("כתבו לי שאני רוצח ילדים, טרוריסט") ועל ערב מרגש אחד בגרמניה ("ידעתי שלפני 6 מיליון שרואים אותי מלמעלה, אני לא יכול להפסיד"). ראיון עם "עומרי כספי" של ה-MMA
במלחמות, המוטו הוא "טוב למות בעד ארצנו", אבל בחיק המשפחה זה יותר בכיוון של "אישה יולדת לא תדע כאבים מהם, עד שלא תדע כאבו של גבר עם 37.5 מעלות חום". כל מי שיגיד אחרת הוא אחד מהשניים – שקרן, או שקוראים לו נועד להט. שאותו אתם כנראה לא מכירים.
והסיבה שאתם לא מכירים אותו, היא בגלל שאתם, כמוני, קצת היפוכונדרים. כואב לכם לראות מישהו מקבל מכות, או שעוד שנייה שוברים לו אף או ברך. להט, בן 31, הוא שורד. שורד אמיתי: "סף הכאב שלי גבוה משל אחרים, זה חייב להיות ככה. לומדים ליהנות מהסבל".
הוא נולד בפ"ת (אפרופו לשרוד), וכיום הוא חי בקליפורניה כלוחם UFC, הרמה הגבוהה ביותר ב-MMA. בתרגום לעברית מדובר ב"אמנויות לחימה משולבות". בעברית מדוברת – שני אנשים שנכנסים לכלוב, בלי כפפות וכמעט בלי חוקים, בקרב הכי "פתוח" במינוח העדין, והכי אלים במינוח המדויק. להט מסביר: "אם MMA זה כדורסל, ה-UFC הוא ה-NBA".
אז אתה קצת כמו עומרי כספי?
"לא קצת. אני אמנם 1.75 מ', אבל אני כמוהו. נציג בליגה הטובה בעולם. רק שבניגוד אליו, עשיתי הכל לבד. הוא היה בקבוצה שתמכה בו, אני הוכחתי את עצמי לבד. כיום יש לי קבוצה של שמונה אנשים מאחוריי שאני מממן. צוות שלי".
"האורות כבו לרגע"
הראיון נערך בשיחה טרנס-אטלנטית דרך הסקייפ, יממה לאחר שלהט ערך את הקרב הרביעי שלו ב-UFC. הוא הפסיד בלאס-וגאס לצ'יליאני דייגו ריבאס, ששלח ברך לראשו וגרם לישראלי לאבד הכרה לשניות ספורות. "קיבלתי מכה והאורות כבו לרגע, אבל אין עליי שום סימן. מה שמצחיק הוא שהיריב שלי נשלח לבית החולים לטיפול ולא אני. שברתי לו את הברך בבעיטה בסיבוב הראשון".
למה לך? זה כואב פחות מאדם רגיל?
"אני חושב שאני ואתה נרגיש את אותו כאב".
רואים שאתה לא מכיר אותי. אתה חוזר להילחם אחרי המכה, אני כנראה אבכה.
"בגלל זה לא כל אחד יכול להיות לוחם. כל בעיטה או אגרוף, הם לא הראשונים שקיבלתי. הגוף מתחשל וסף הכאב עולה".
אתה נהנה בזירה?
"מאוד. אני תמיד מספר שזה כמו כשהייתי צנחן – כשעומדים במטוס וממתינים למנורה הירוקה וכולם במתח. וכשהיא נדלקת, אז מתחיל הכיף".
אתה נהנה לקבל מכות. אני אפילו לא מסוגל לראות קרב שלם.
"זה בגלל שאתה לא מבין. היום, למשל, כשמעלים כל מיני סרטונים של מכות ברחוב – זו מבחינתי אלימות. אני לא יכול לראות את זה. אבל כשאתה מסתכל על שני לוחמים שנכנסים לזירה, תחת חוקים וכבוד, אין פה אלימות".
אמא שלך צופה בקרבות?
"לא. בזמן קרבות, היא ואחותי מחכות בחדר לשמוע את התוצאות. אבל הטלפון הראשון שעשיתי אחרי הקרב האחרון היה לאמא שלי, להרגיע אותה. כולם סביבי היו מעדיפים שאעשה משהו אחר, אבל מבינים שזה מי שאני. ההורים שלי לא התלהבו מזה אף פעם, אבל תמיד תמכו בי. גם אשתי, היא נמצאת בקהל עד שאני נכנס לכלוב, ואז היא יוצאת".
ת'אמת – בכית פעם בגלל המכות?
"בחיים לא, אין מצב. הייתי רואה ילדים שבוכים וצוחק עליהם. פעם, כשהייתי בג'ודו, מישהו נפל עליי בצורה כזו שהאגודל שלי נשבר. קמתי רגוע למאמן ואמרתי 'שברתי את היד'. הוא הסתכל עליי ואמר: 'אין מצב. אם היה נשבר, היית בוכה'. ואז הוא הביט באגודל ואמר: 'אהה, אוקיי, שב פה. נזמין אמבולנס'".
מהזירה למילואים
ה-UFC עדיין לא תפס בישראל לגמרי, אבל ענייני ציונות תמיד היו כאן פצצת רייטינג. לכן, את הכותרות הגדולות קיבל להט במהלך "צוק איתן", אז הצהיר כי יחזור מיד לאחר קרב (בו ניצח) לישראל כדי להתגייס למילואים.
"אני ציוני נלהב. בכל מקום אני עם הדגל וכובע עליו יש מגן דוד. גם ב'עופרת יצוקה' ו'עמוד ענן' חזרתי לארץ, אבל ב'צוק איתן' זו הייתה הפעם הראשונה בה מישהו התעניין, כי ב־UFC שמעו ודחפו את זה".
שיא הפרסום הגיע בראיון ל-CNN, בתור הישראלי הקשוח החוזר לצבא, עטוף בפנס עסיסי שחטף בקרב ונשאל על־ידי המראיינת, בפרצוף מודאג והמום – "הילדים שלך חשובים לך יותר מהילדים שלהם?"
"ניסו לעשות לי זובור, אבל אחרי חמש דקות ראיון הוצאתי אותה קטנה. מאותו רגע החלה ההמולה. כתבו לי שאני רוצח ילדים, טרוריסט, גרוע יותר מהנאצים. פתאום אני צריך למלא תפקיד בזירה של הציוני שמייצג את ישראל".
שיא האיומים היו ביוני האחרון, בקרב בגרמניה בו ניצחת.
"היה חשוב לי להתחרות בגרמניה. למה? להיות יהודי שמרביץ למישהו בגרמניה? זה היה סימבולי עבורי. להיכנס לזירה במקום כזה, עם דגל ישראל. אמרתי שלפני 6 מיליון שרואים אותי, אני לא יכול להפסיד".
חשת שליחות?
"בוודאי. כששנייה אחרי הקרב אתה מניף את דגל ישראל בברלין, זה אדיר. זה הרי המקום בו סימנו אותנו עם מגן דוד כסוג של בושה, ועכשיו הוא גאווה. לצעוד שם בתור היהודי החזק, זה היה מרגש".
בענף שלך יש לא מעט דמויות ושואו. "הציוני הלוחם" זו דמות?
"אני לא משחק דמות, כי אני לא בשואו ביזנס. אני בפייט ביזנס. זה מי שאני. אבא שלי היה מפקד בימ"מ, אמא קצינה בכירה בשב"ס, אחי התגייס לקרבי. זו גם הסיבה שוויתרתי על ספורט והלכתי לקרבי. סימנו אותי כיהודי וישראלי וקיבלתי המון איומים והתקפות מערבים. בגלל זה גם שמו עליי אבטחה בגרמניה. שבוע וחצי, 24 שעות ביממה, ארבע גורילות ששומרות עליי".
עליך צריך לשמור?
"זה לא הפחיד אותי יותר מדי, אלא בעיקר את ה-UFC. אלה שאיימו עליי אוהבים לתקוף אנשים מאחורי הגב או ילדות קטנות. בחיים לא יבואו למישהו כמוני".
אז אתה בעצם "הלוחם הישראלי" שמעולם לא היה?
"למה לא היה? הנה, עכשיו יש".
מחפש חשיפה
ה־UFC הוא הדבר הבא באמנויות הלחימה. סליחה, זה הדבר הנוכחי, עם פופולריות שוברת שיאים מדי שנה ועשרות מיליוני אוהדים ברחבי העולם. ועדיין, להט אנונימי בארץ. וזה קצת מפריע לו: "חשוב לי שתהיה חשיפה. הייתי רוצה שהספורט הזה יגדל בארץ".
יש קנאה?
"אולי פעם זה היה מתסכל. לא הבנתי איך אני מתראיין כל הזמן במלא מקומות בחו"ל, אבל בארץ אף אחד לא מדבר איתי. התקשורת כן צריכה להראות יותר ספורטאים יחידנים, ספורטאים אולימפיים או ספורטאים כמוני, שמקריבים ועושים הכל לא בשביל קבוצה מסוימת, אלא בשביל המדינה. גם לנו מגיע קהל".
הראיון הסתיים בסקופ ("החוזה שלי חודש לפני הקרב האחרון. קיבלתי חוזה לשישה קרבות נוספים") ועם אתגר לשנינו. אחד עבור נועד ("אני חייב לנצח בקרב הבא ובכמה שפחות זמן") ואחד בשבילי – לנסות ולראות קרב UFC שלם בלי להתעלף. במקומכם, אני יודע על מי הייתי מהמר.
לפנייה לכתב/ת 
