מה זה משנה מה אחרים חושבים? אתה מחליט על עצמך

"מה יגידו ומה יחשבו עליי?": עם היד על הלב, האם גם אתם מנהלים את חייכם באמצעות המחשבות הללו? האם גם אתם חיים דרך מה שאתם חושבים שאנשים אחרים חושבים עליכם? האם גם אתם נותנים לשיחות הפנימיות הללו לשכנע אתכם שאתם לא בסדר?

האם גם אתם עוצרים ונמנעים מלהגשים את מה שאתם חולמים או רוצים לעשות, כי אבא יכעס, כי אמא תתאכזב, כי החברה שלי תעשה לי פרצופים, כי החברים לא יראו זאת בעין יפה?

הטורים הקודמים בסדרה:

תזרקי את רגשות האשם: את אמא מדהימה!

כעס שמצטבר בסוף מתפוצץ: איך אפשר לשלוט בו?

אבא, הילד שלך זקוק לך - אל תתעלם ממנו

בואו נעשה לרגע סדר: אנחנו בטוחים שהמחשבות עלינו אכן קיימות במוחם של אנשים מסוימים. אנחנו הרי מכירים אותם, לא? אבל העובדה הפשוטה היא שאין לנו באמת מושג מה חושבים עלינו.

הפחד שמניע את המעגל

מחקרים שונים מוכיחים, למשל, שהדעה שלנו על עצמנו היא בדרך כלל פחות טובה ממה שחושבים עלינו. כלומר, הביקורת שאנחנו מדביקים לעצמנו היא שלנו, היא באה מתוכנו.  את הסיפורים על מה שהם חושבים עלינו, אנחנו מספרים לעצמנו, אנחנו המצאנו אותם, במקרה שלא שמתם לב.

אז למה אנחנו בוחרים לספר לעצמנו שלא כדאי לעשות, שלא מומלץ להתקדם, שזה מסוכן להשתנות, לעזוב, להתחיל מחדש, כאילו שאיננו אנשים בוגרים ועצמאיים, עם רצון חופשי? מי שכנע אותנו שאנחנו טועים?

נכון, אנחנו! אנחנו אלה שעוצרים את עצמנו. לא הם אותנו. אם כך הדבר, אז למה אנחנו עושים את זה לעצמנו, מה יוצא לנו מזה?

זה די ברור שאנחנו פוחדים, אבל במקום להודות בזה, יותר קל להשליך על אחרים את הפחדים שלנו ולספר לעצמנו שבגללם אנחנו לא זזים, לא רצים, לא דוהרים. כלומר, באמצעות "מה יגידו?" ו"הם יכעסו עלי", אנחנו מסירים מעצמנו את האחריות ועושים לנו חיים קלים. זה לא אנחנו, זה הם. אני דווקא רציתי, אבל חששתי מלפגוע - כן, בטח.

אז איפה אני בכלל?

הפחד הזה ישן, עתיק, משומש, נמצא אתנו מגיל צעיר מאוד, ואנחנו עדיין אוחזים בו ונותנים לו לנהל אותנו. אנחנו כל כך פוחדים שההורים שלנו יכעסו, יתאכזבו, יתרחקו מאיתנו, עד שאיננו שמים לב שאנחנו אלה שמתרחקים כעת מעצמנו.

כשאני חושב עליהם במקום עליי, אני מתרחק מעצמי. כשאני עסוק בהם במקום בעצמי, אני כבר לא יודע מה נכון ומה לא, וכשאני נותן לדעות שלהם יותר מקום, יותר חשיבות מאשר לדעות שלי, לא נותר לי מקום, לא נותר בי כוח, ואני חלש ומבולבל.

אבל, בעצם, בואו נשאל את עצמנו בכנות: מה אכפת לנו מה יגידו עלינו? מה זה כל כך משנה, למה זה מעניין? הרי זו הדעה שלהם. זו תפיסת העולם שלהם. אלה החיים שלהם. אם הם רוצים לחיות בדרך מסוימת, אז שיחיו בה, ואנחנו נחיה את חיינו בדיוק כפי שאנחנו רוצים, בחופש מלא ובאהבה.

אם הם יכעסו, יתאכזבו או ישפטו אותנו, אז מה? מה יותר חשוב בחיים - שהם יקבלו אותנו, או שאנחנו נקבל את עצמנו? הרי אנחנו אלה שחיים עם עצמנו. אם אנחנו לא נחיה את חיינו בדרך שבה אנחנו רוצים לחיות, נהיה אומללים.

אז מדוע לאמלל את עצמנו, מדוע לגרום לעצמנו סבל ולמה לעשות לעצמנו רע? אנחנו חיים פעם אחת. והחיים קצרים מדי מכדי לבזבז אותם על מחשבות על אנשים אחרים.

בואו נחשוב, לשם שינוי, על עצמנו. בואו נחיה את חיינו בדרך שבה אנחנו רוצים. בואו ניהנה מהם, נשמח בהם. בואו נפרגן לעצמנו, נתפעל מעצמנו, נקדם את עצמנו, נפתח, נצמח, נגדל, נגשים ונהיה מאושרים. והם? הם כבר יסתדרו.

הכותב הוא מאמן למנהיגות ולתקשורת