אינפנטיליות / פלג בחמישי

הגנון

שחר ויוליה, לצחוק או לבכות

נבחרת אובזילר בטניס השתתפה השבוע בטורניר גביע הפדרציה באילת. למה לא נבחרת ישראל? כי בנבחרת לאומית צריכות לשחק הטובות ביותר. אצלנו, הקפטנית ציפי אובזילר החרימה שתי טניסאיות שהגיע להן להיות שם מבחינת הדירוג העולמי (דניז חזניוק ושרי שטרנבך), וזימנה על חשבונן שתי טניסאיות שמשתרכות הרחק מאחור אבל מקורבות אליה. למשחקים עצמם התייצבו החובטות הבכירות, יוליה גלושקו ושחר פאר, שלא הצליחו לנצל את הביתיות ונותרו בבית האזורי. אבל מבחינת התנהגות, שתי החובטות והקפטנית שלהן עשו בושות.

(איור: אופיר בגון)

שיא המבוכה נרשם במשחק הזוגות מול אסטוניה, ששלחה להתמודדות את ולריה גורלץ (1,007 בעולם, בת 17) ואת מיילין נודי (בת 15 שבכלל לא מדורגת). בפתיחת המערכה השנייה ניסתה גורלץ להגיע לכדור קשתי, אך פיספסה אותו. את גלושקו, ילדה מגודלת בת 26, זה קרע מצחוק והיא פשוט לא הצליחה להירגע.

בשלב זה מן הראוי היה שפאר בת ה־28 תתפקד כמבוגרת האחראית, ותסביר לשותפתה שאין דבר מכוער מללגלג על יריבה, אך גם שחר נראתה כמי שהתקשתה לכבוש את צחוקה. בצד ישבה זאת שאמורה הייתה לתפקד כגננת, אלא שגם ציפי לא עמדה בציפיות. הקפטנית, שיכולה להיות האמא של שתי האסטוניות, הצטרפה לציחקוקים.

במשחק הקובע מול אוקראינה, לגלושקו ולאובזילר כבר לא הייתה סיבה לצחוק. לקראת הסיום, כשיוליה הבינה שהסיפור גמור, היא פצחה בצרחות על השופט וסירבה ללחוץ את ידו. הקפטנית, במקום לנזוף בה, הצטרפה להתבכיינות.

שחר פאר ויוליה גלושקו(צילום: איגוד הטניס)

גם על פאר אין מה להתפלא. לפני כשלוש שנים היא סירבה ללחוץ יד לחזניוק בסיום המשחק ביניהן באליפות ישראל. נכון, הטניסאית הצעירה הייתה זו שהתחילה כשביקרה בחריפות את התנהגותן המתנשאת של חברותיה לנבחרת. אז את חזניוק העמידו לדין באיגוד והפכו לבוגדת, אבל עם החוצפנית הוותיקה שעשתה דין לעצמה העסקנים לא העזו להתעסק. איזה כיף לשחר. ילדות קטנות אוהבות לשחק בבובות.

ובכל זאת, כדאי להיזכר באותה ביקורת שמתחה חזניוק על התנהלותן של פאר וגלושקו בנבחרת, שכללה לטענתה ויכוחים על כמות סוכריות הגומי שחילק להן הקפטן. "אני, שלא שיחקתי, לקחתי קשה מאוד את ההפסד לבריטניה", הוסיפה אז חזניוק. "חמש דקות אחרי המשחק, שחר ויוליה כבר ציחקקו, עשו שטויות, ובאותו לילה היא והמאמנים יצאו לבלות במועדון".

פאר מול דניז חזניוק(צילום: אורן אהרוני)

לפחות על רקע צחקוקי השבוע האחרון, קשה להאמין שהטענות היו חסרות שחר. ויוליה.

הבכיין

דייויד פדרמן מבקש רחמים

האמת? לא הבנתי את מסיבת העיתונאים שכינס השבוע דייויד פדרמן. בשביל להעביר לאוהדים מסר שעשית כל טעות אפשרית, אין צורך להזעיק כתבים וצלמים. את זה ראו כולם מדי שבוע. מהצד הטקטיקה הזאת נראתה כהיפוך מוחלט של המשפט המיתולוגי מהטוב, הרע והמכוער: "אם אתה לא מסוגל לבנות קבוצה, אל תבנה, תדבר!".

מכבי ת"א(צילום: עוז מועלם)

במסיבת ההתבכיינות, טען למשל פדרמן שהתקשורת מבקרת את ניקולה וויצ'יץ' "בגלל שהוא זר", אבל לא ממש נזהר בכבודם של הזרים שנזרקו מהקבוצה. אחר כך טפח לעצמו על השכם בנוגע להחתמת גל מקל ("אני סיכמתי, אני דאגתי, אני ישבתי, אני סגרתי"), ואז ניסה לעורר אמפתיה בקרב התקשורת והאוהדים באמצעות דיווח על שנתם הנודדת של חברי הדירקטוריון. כי כישלונות זה עניין קולקטיבי. "לא נתקלתי ב־50 השנים האחרונות באנשים שמשקיעים עשרות מיליוני דולרים ואדישים למה שקורה סביבם", אמר המשקיען. "אנחנו לא ישנים בלילות, ממש לא אדישים וכן לוקחים ללב".

פדרמן לא גילה אם הוא מנצל את לילותיו הסהרוריים לצפייה במשחקי ה־NBA, אבל כעבור כמה דקות, כשרחמינו נכמרו על האנשים שבאמת נראים מאוד עייפים, הוא שוב התלונן (תוך טפיחה עצמית על השכם כמובן). "אני מודה שעשיתי בחיים שלי דברים לא פחות חשובים ממה שאני עושה אולי במכבי", אמר, "אבל מעולם לא הייתי מושפע ככה, שאתה לא יכול להירדם בלילה אחרי קטסטרופה כמו שהייתה בחיפה".

דייויד פדרמן(צילום: ראובן שוורץ)

ובעניין הזה חשוב מאוד להבהיר. למרות שפדרמן הוא מבעלי השליטה במפעלים הפטרוכימיים, כשדייויד דיבר על "הקטסטרופה שהייתה בחיפה", הוא לא התכוון לזיהום האוויר ולמחקרים בנושא הראש הקטן. לו היה קשה להירדם רק אחרי התבוסה ב־35 הפרש ברוממה.

הטור המלא היום במוסף הספורט של "ידיעות אחרונות"