6 מטוסים מול העולם: מי מפחד מדאעש?
ארגון הטרור הידוע לשמצה הצליח להבעית מיליוני בני אדם ברחבי העולם. על רקע החששות באירופה, וההירתמות הסעודית ללחימה - מה באמת אנחנו יודעים על "המדינה האיסלאמית", איזה נשק יש בידי "עורפי הראשים" ועד כמה ישראל צריכה לחשוש? המיתוסים, ההצלחות וגם - ההפסדים
ארגון הטרור האכזרי "המדינה האיסלאמית" הספיק לרצוח עשרות אלפי בני אדם והצליח להבעית מיליונים ברחבי העולם. הוא אף זכה לכמה תארים מפוקפקים והוכרז כ"ארגון הטרור העשיר בעולם". אבל כמה באמת אנחנו יודעים עליו, ועד כמה אנו צריכים לחשוש מפניו? קצת אחרי שהשם "דאעש" נהיה כה שגור במחוזותינו, הגיע הזמן לעשות קצת סדר.
עוד חדשות מעניינות מהעולם בדף הפייסבוק של דסק החוץ
מיתוס 1: דאעש הוא ארגון חדש
ארגון הטרור הנודע לשמצה אמנם הגיח לכותרות בישראל רק לפני שנים ספורות, אך לא מדובר בארגון חדש. ממש לא. למעשה, אפשר לנעוץ את ראשיתו בשנת 1999, אז הקים הטרוריסט הירדני אבו מוסעב א-זרקאווי את ארגון "ג'מאעת א-תוחיד ואל-ג'יהאד". הארגון עבר מאז כמה גלגולים וסיפוחים, ולימים הפך למה שכונה ארגון "אל-קאעידה עיראק" שהחל לפעול בשנת 2003 עם הפלישה האמריקנית לעיראק. למען האמת, גם על השם "דאעש" כבר אבד הכלח, ונגיע גם לזה.
תחת השם "אל-קאעידה עיראק" נשבע הארגון אמונים להנהגת אל-קאעידה, והחל להוציא פיגועים בשמה. כבר אז לא בחל הארגון באמצעים והוא עורר את זעמה של ההנהגה. הרג מכוון של מוסלמים, מסתבר, היה קו אדום עבור הארגון שרצח ללא רחם אלפי אמריקנים במרכז הסחר העולמי בניו יורק ב-11 בספטמבר 2001. ואכן, כמה שנים מאוחר יותר התנתקו הארגונים זה מזה, בין היתר על רקע מאבקי שליטה בסוריה.
עידן א-זרקאווי הסתיים בשנת 2006 כשהוא חוסל בהפצצה אמריקנית, ובמקומו עלה לשלטון אבו-איוב אל-מצרי שחוסל גם הוא ארבע שנים מאוחר יותר, לא לפני ששינה את שם הארגון ל"מדינה האיסלאמית בעיראק".
לנעליו נכנס מנהיג דאעש הנוכחי, אבו בכר אל-בגדדי - או בשמו המקורי איבראהים עוואד איבראהים אל-בדרי אל-סאמרי, ד"ר ללימודי האיסאלם, יליד 1971 (על פי הערכות), שמקרוביו תיארו אותו ככזה "שלא מדבר לעיתים קרובות".
בכיר במודיעין האמריקני תיאר את אל-בגדדי כ"יורשו האמיתי של אוסמה בן לאדן", ואמר כי הוא "אלים יותר, אכזרי יותר ואנטי-אמריקני יותר מאיימן א-זוואהירי"
(מנהיג אל-קאעידה הנוכחי). משהפך א-בגדדי לראש הארגון ב-2010, החל דאעש להתפשט לסוריה ושינה את שמו ל"מדינה האיסלאמית בעיראק וא-שאם" (ומכאן השם "דאעש"- ראשי התיבות בערבית של "אל-דולה אל-איסלאמיה פי אל-עיראק וא-שאם" - סוריה רבתי).
כהונתו של אל-בגדדי סימלה נקודת מפנה במדיניות הארגון, שהפך לגלובלי יותר, נגיש יותר ובעל אופי של מדינה מתפקדת. שיאו של התהליך נרשם בשנת 2014, אז הכריז אל-בגדדי על הקמת החליפות, מינה עצמו לחליף, ושינה את שם הארגון לשמו הנוכחי "המדינה האיסלאמית"- ללא שיוך גיאוגרפי ועם "גלאם" בינלאומי. גם ההכרזה על החליפות הבהירה היטב את רצון הארגון "להשתלט על העולם", כשמשמעות ההכרזה היא דרישה לציות מצד כל מוסלמי העולם.
מארגון טרור הפך דאעש למדינה - עם מטבע רשמי, מערכות השכלה, רשות שופטת, בנק, שירותי בריאות ואף שירותי חשמל וניקוי רחובות. הוא החיל את חוק האיסלאם (השריעה) בשטחים שאותם כבש, ונתן ללא-מוסלמים אפשרות להתאסלם, לשלם מס מיוחד (ג'יזייה) או למות.
מיתוס 2: מקור ההכנסה העיקרי של דאעש - נפט
הנחה רווחת זו הייתה נכונה עד לא מזמן, כשהארגון חלש על כמה שדות נפט בסוריה ובעיראק מהם הרוויח, על פי דיווחים שונים, כ-600-500 מיליון דולר בשנה. הארגון מכר נפט לכל דורש, ואף לאויביו - מגורמי אופוזיציה מתחרים ועד למשטרו של בשאר אסד. הוא נעזר ברשתות הברחה שקיימות עוד משנות ה-90, אז ניסה סדאם חוסיין למכור נפט תחת הסנקציות הבינלאומיות.
כדי לחפות על האובדן הכלכלי, הגביר הארגון את מאמציו במקורות הכנסה אחרים, וכך גזר קופה משמעותית מהטלת מסים על אוכלוסיות כבושות, סחיטה, גניבת מזומנים מבנקים, מכירת עתיקות, מכירת שפחות מין, מכירת יבול חקלאי ואף דמי כופר מחטיפות.
מיתוס 3: דאעש סוחף אחריו את העולם המוסלמי
אמנם כ-30 ארגוני טרור ברחבי הגלובוס נשבעו אמונים לדאעש והעניקו לו דריסת רגל באוזבקיסטן, ניגריה, הפיליפינים, חצי האי סיני ומקומות נוספים, אך מרביתם שמרו על אוטונומיה ארגונית והמשיכו לרכז את משאביהם נגד המשטרים המקומיים. בתוך כך, מרבית המדינות המוסלמיות יצאו נגד דאעש וטענו כי הוא לא מייצג את "האיסלאם האמיתי". רק בדצמבר האחרון, למשל, הכריזה סעודיה על הקמת קואליציה מוסלמית נגד דאעש הכוללת יותר מ-30 מדינות (וזאת למרות שסעודיה תרמה כספים לארגון בראשית דרכו על רקע טינתה לאיראן ולאסד).
באופן מפתיע, או שלא, מרבית התמיכה מגיעה מקבוצות שנכבשו על ידי דאעש. להוציא את המיעוטים האתניים שסובלים מרדיפות ואפליה, רבים מתושבי "המדינה האיסלאמית" נהנים מהיציבות ומהשירותים שמציע הארגון לאחר שנים של חיים כאוטיים במדינה מוכת מלחמה. הם גם נהנים מהרווחים שמגיעים מהנפט ומהחיזוק הסוני לאזור. בין "התומכים הגדולים" ניתן למצוא שבטים סוניים, פעילי הבעת' לשעבר, קצינים לשעבר בצבא סדאם חוסיין וקבוצות ג'יהאד שונות. אמנם לדאעש יש יתרון צבאי על הקבוצות הללו, אך תמיכתן לארגון חשובה, ומרגע שזו תשתנה, יהיה לארגון קשה בהרבה לפעול בשטחיו באין מפריע.
אז מי מפחד מדאעש? או: האם ישראל צריכה לחשוש?
ארגון הטרור עשה עלייה מטאורית בעשור האחרון, מארגון מקומי בעיקרו ל"מדינה איסלאמית" שרוצה להשתלט על העולם. בשנה האחרונה נראו יותר ויותר מתקפות מחוץ לתחומי סוריה ועיראק, בהם מתקפת הטרור בפריז, הפיצוצים בדאחייה שבלבנון והפלת המטוס הרוסי בחצי האי סיני. עושה רושם שהארגון תופס תאוצה מבחינת "הגלובליות" שבו, אך תקיפות הקואליציה בראשות ארה"ב (וכן התקיפות הרוסיות והקואליציה הערבית) עושות את שלהן: דאעש איבד בין שליש למחצית משטחיו, הכנסותיו מנפט קוצצו בעשרות אחוזים, וכמעט שליש מהנהגת הארגון חוסלה. בכלל, שנת 2015 ידעה כמה חיסולים משמעותיים כמו חיסולם של ג'ון הג'יהאדיסט ומנהיג דאעש בלוב. רק בשבוע שעבר דווח כי מנהיג דאעש בתימן חוסל, דיווח שטרם אושר.
פעילי הארגון מרגישים על בשרם את ההפסדים האסטרטגיים, ורק לפני חודש דווח כי שכרם קוצץ בחצי ורבים מהם מעדיפים לעזוב את שורות הארגון. בנוסף, בנק המזומנים המרכזי של הארגון במוסול הופצץ, וצבא עיראק כבש מחדש את "בירת דאעש בעיראק" - א-רמאדי.
באשר ליכולות הצבאיות של הארגון - הוא מונה כ-25-20 אלף לוחמים, וחולש על מגוון רחב של ארסנל ובו נשק קל, נשק כבד ואף נשק כימי. עם זאת, מרביתם הם כלי נשק ישנים שהארגון "קיבל בירושה" מתקופת הכיבוש האמריקני והתקופה הסובייטית כך שחלקם אינם שמישים, ולא את כולם יודע הארגון לתפעל. כך, מעט המטוסים שנמצאים ברשותו (שישה, על פי הערכות) נותרו ללא שימוש מאחר ואין מי שיודע להטיסם.
אנליסט ביטחוני אמריקני אמר לרשת CNBC כי רוב כלי הנשק שנופלים לידי דאעש מהווים מעין "גביעי ניצחון" יותר מאשר משמשים אותו בפועל, גם על רקע רצונם של הלוחמים לנוע במהירות עם נשק קל. לשם השוואה, צה"ל גדול כמעט פי 30 מהארגון כולו בסוריה ובעיראק (על פי הערכות כמובן, וזה מבלי לקחת בחשבון אמל"ח מתקדם ותקציב), ומספר לוחמי הכוחות המזוינים של ארה"ב גדול ממנו פי מאה.
בחזרה לישראל. בחודשים האחרונים נערך צה"ל לתרחישים שונים שבו הוא יאלץ להתמודד מול ארגון הטרור האכזרי, ובצדק. עם זאת, המכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS) הציב את ארגוני הטרור כאיום שלישי בעדיפות. קודמים לו האיום האיראני והסכסוך הישראלי-פלסטיני. מהחזית הצפונית, חיזבאללה מהווה איום ישיר יותר על ישראל מאשר דאעש, ומדרום, שלוחת דאעש בסיני נלחמת בעיקר בצבא מצרים. ירדן, בגזרתה, שומרת על יציבות יחסית, ונראה כי עיניו של הארגון נשואות דווקא ללוב ולסעודיה. בעוד תופעת "המחבל הבודד" ממשיכה לאיים על כל מדינות העולם, נראה כי הארגון עצמו נמצא עמוק בתוככי הבוץ העיראקי והסורי.
לפנייה לכתב/ת 
