"ממשלת ישראל רוצה שלום - בין אדון ועבד"
הראפר תאמר נאפר שמככב בסרטו החדש של אודי אלוני "Junction 48" שהוצג בבכורה בפסטיבל ברלין, הציג את הזווית שלו לסכסוך הישראלי-פלסטיני. עילית זקצר מגלה ב"סופת חול" פנים אחרות של המגזר הערבי. וגם: העימות בין ג'ורג' קלוני לכתבים בנוגע לפליטים באירופה. סקירה מהברלינלה
מזג אוויר שמשי וקר מלווה עד כה את ימי הפסטיבל, שנפתח בהקרנת גאלה נוצצת של סרטם החדש של האחים כהן, "יחי הקיסר" (שיעלה על האקרנים בישראל בסוף השבוע הקרוב). זוהי קומדיה מטורפת המתרחשת בימי תור הזהב של הוליווד - ליתר דיוק בשנת 1951 - וגיבורה הוא אדי מניקס (ג'וש ברולין המצוין), דמות אמיתית של מפיק הוליוודי ששימש גם כ"מסדר" (fixer) - כלומר מי שתפקידו לפתור בעיות ולנקות את הפסולת שהשאירו אחריהם הכוכבים בחייהם הפרטיים. ג'ורג' קלוני מגלם את כוכבו האידיוט של אפוס היסטורי העוסק בצליבת ישו שנחטף על ידי חבורה של תסריטאים קומוניסטים.
רייף פיינס, סקרלט ג'והנסון, טילדה סווינטון, אלדן ארנרייך, ג'ונה היל וצ'אנינג טייטום מופיעים בתפקידי משנה המבוססים חלקית על פיגורות הוליוודיות זוהרות דוגמת הבמאי ג'ורג' קיוקור, הכוכבת לורטה יאנג, הרכילאית הדה הופר, ואפילו השחקנית הברזילאית בעלת כובעי הפירות הנישאים, כרמן מירנדה. חלקם - מובלים על ידי האחים כהן וג'ורג' קלוני - התייצבו למסיבת העיתונאים שנערכה מיד לאחר ההקרנה המוקדמת של הסרט, והפכה למרבה הצער למופע של איוולת ודידקטיות פוליטית, בעיקר מצד השואלים.
עיתונאית קנדית התוודתה שהיתה רוצה לעשות אהבה עם הסרט הזה, ואילו עמיתתה הרוסייה שאלה את קלוני, ספק ברצינות, אם נתקל אי פעם בקומוניסט רוסי. "האם אני מתבונן באחת ברגע זה?", ענה לה קלוני. עיתונאית פולניה התייחסה לסיפור שפורסם בזמנו, ולפיו קלוני עטף את נעליו בכדורי בשר הודו כדי שכלבו איינשטיין יחבב אותו ("מי ידע שאיינשטיין הוא כזו זונה של אוכל", צוטט אז קלוני, "הוא זורק את עצמו לרגליי"). קלוני המשועשע הגיב רק ב"את מנסה להתחיל איתי?".
אבל היו גם רגעים רציניים יותר. כאשר נשאל קלוני על מחויבותם של אנשי תעשיית הקולנוע לאסון ההומניטרי של הפליטים מהמזרח התיכון ואפריקה, הוא ענה בכנות: "אנחנו (אנשי תעשיית הקולנוע) מגיבים למצבים יותר מאשר מובילים את הדרך". קלוני ציין כי ברצונו לעשות סרט על המתרחש בדארפור. "אבל קשה למצוא תסריט טוב, וחשוב שהסרט לא ייצא רע כי יש רק הזדמנות אחת לעשות אותו".
לרגע היה נדמה כי הוא מאבד את שלוותו, כאשר עיתונאית מכסיקנית תהתה האם כדמות ציבורית חשב אי פעם לתרום בדרך קונקרטית, לא באמצעות עשיית סרט, למצוקתם של הפליטים. קלוני, שציין כי בכוונתו להיפגש עם קנצלרית גרמניה מרקל בדיוק למטרה זו, הטיח בה בחזרה: "ומה את עשית באופן ספציפי למען הפליטים? אני מקדיש זמן רב לדברים האלה, מגיע למקומות מסוכנים, וזה קצת מוזר לי שמישהי עומדת ושואלת מה אני עושה?".
מתוך מסיבת העיתונאים של צוות "יחי הקיסר" בברלין
העיתונאית הנבוכה ניסתה להסביר משהו על פעילותה במסגרת ארגון סיוע לפליטים, אבל קלוני הנעלב קטע אותה: "האנשים שאת עובדת איתם עושים דברים מאוד טובים. אבל אני שאלתי מה את עושה באופן ספציפי".
ג'ואל כהן הצטרף ואמר: "את צודקת, זה נושא מאוד חשוב. אגב, הסרט שהענקנו לו את דקל הזהב בפסטיבל קאן (האחים כהן עמדו בראש חבר השופטים), עסק בפליטים. סרט צרפתי בשם 'דיפאן' שאהבנו מאוד. אבל זה אבסורד להפנות אצבע לעבר כל מי שעוסק בפעילות יצירתית ולהגיד לו 'אתה צריך לספר את הסיפור המסוים הזה'. זו אי הבנה של הדרך בה סיפורים נכתבים ונעשים".
הקולנוע הישראלי נוכח בצורה משמעותית בפסטיבל השנה, ואחת ההקרנות הגדושות היתה זו של "סופת חול", סרטה של עילית זקצר שזכה לאחרונה בפרס חבר השופטים בפסטיבל סאנדנס. עלילת הסרט, המתרחש בקרב הפזורה הבדואית בנגב, מתמקדת במשפחה מקומית שאביה נוטל לו אישה שנייה.
האישה הראשונה מתקשה להסתיר את מורת רוחה, והעניינים מסתבכים כאשר הבת הבכורה מתאהבת בבחור בן שבט שאינו מקובל על ידי האב. זהו סיפור על שתי נשים המחפשות להגדיר את מעמדן ועצמאותן בחברה מסורתית, ועל הדרך השונה בה כל אחת מהן בוחרת להתמודד עם הדיכוי הפטריארכלי.
נכון, כבר פגשנו בסיפורים כאלה, אבל לזכות סרטה היפה של זקצר יאמר, שהוא לא בוחר בדרך הדידקטית שמתבוננת לעיתים ממבט מטיפני של עליונות תרבותית באחר. הוא מתאר סולידריות שקטה בין אם מפוכחת ובת מרדנית, ואינו מציג את האב (בגילומו של היתאם עומרי הזכור מ"בית לחם") כדמות נוראה בהכרח. אם את הצפייה בסרט הקדימה תחושה מוקדמת של חשש מפני הפיכת הנשים הבדואיות לאובייקט אקזוטי בעבור המבט המערבי - הרי שזו הלכה והתפוגגה במהירות.
במפגש עם הקהל אחרי הסרט הפתיעה זקצר ודיווחה שנשים בדואיות שצפו בסרט (שעריכתו הושלמה רק לפני שלושה שבועות) צחקו לאורך כל ההקרנה הן על הנשים והן על הגברים, ובכלל טענו שזוהי הקומדיה הטובה ביותר שראו מימיהן -והתכוונו לכך כמחמאה. הנשים המופיעות בסרט אינן בדואיות (על אלה נאסר להצטלם), אך התסריט נכתב בשיתוף פעולה עם נשים בדואיות ובהשראתן, והצילומים נערכו בבתיהן בכמה כפרים בנגב.
אחד הצופים העיר על האגביות שבה מוזכרת בסרט הריסת בית בדואי לא חוקי על ידי הרשויות הישראליות. "רציתי שהנושא יופיע בסרט מבחינה פוליטית, אבל אין לו שום משמעות דרמטית מבחינת מה שקורה למשפחה שאני מתארת", ענתה לו זקצר.
"אמי היא צלמת סטילס ולפני עשר שנים היא צילמה פרויקט על נשים בדואיות בנגב, ובהדרגה התפתחה חברות אמיתית בינינו", סיפרה זקצר על ראשיתו של הסרט, "במקביל, הכרתי נערה בדואית בת 18 שהיה לה חבר חשאי באוניברסיטה. כאשר הדבר נודע לבני משפחתה, הם הכריחו אותה להיפרד ממנו ולהינשא למישהו מכפרהּ. ליוויתי אותה בביתה החדש, בדקות שלפני המפגש הראשון של עם בעלה. ניתן היה לשמוע את קולות התהלוכה מבחוץ, את הזיקוקים, והיא עמדה שם, מפוחדת. היא ידעה שעליה לציית כי היא אהבה את משפחתה מאוד. ואז היא פנתה אליי ואמרה: 'הגורל של בתי יהיה שונה'. זה היה הרגע שבו ידעתי על מה יהיה הסרט שלי".
במקביל, הציג אודי אלוני את סרטו החדש "Junction 48", שעלילתו מתרחשת בלוד ואף הוא דובר ערבית כולו (מעניין מה חושב הקהל הזר על התופעה של במאים יהודים שיוצרים סרטים בשפה הערבית). הסרט מביא את סיפורם של שני מוזיקאים פלסטיניים צעירים (אחד מהם בגילומו של הראפר תאמר נאפר), הנאלצים להתמודד מול הדיכוי הישראלי אך גם מול האלימות שמקורה בקהילה שלהם עצמם.
כמו "סופת חול", גם הסרט הזה מציג דור חדש של צעירים שמבקשים להביע מחאה חברתית - מבלי שהמחאה הזו תשרת צדקנות פוליטית ישראלית, ותשמש אמצעי בעבור יוצר הסרט לעסוק בסיפור הישראלי באמצעות הסיפור הפלסטיני.
זהו סרט קרוב ברוחו ל"8 מייל" האמריקאי, בכיכובו של הראפר אמינם, וכמוהו גם הוא מעמת את האלימות ברחובות עם ההיפ-הופ. "Junction 48" יצרום פחות לאוזניים הישראליות מאשר כמה מסרטיו הקודמים של אלוני, בהם "מלאך מקומי" ו"מחילות", אך האמירה הפוליטית שבו אינה פחות משמעותית וכנה. היא פשוט מובאת במתכונת של מלודרמה שמבקשת לשרטט את דיוקנו של מקום, שרק לאחרונה החל להיות נוכח יותר בקולנוע ובטלוויזיה הישראליים (הסדרה הדוקומנטרית "לוד: בין ייאוש לתקווה", למשל).
במסיבת העיתונאים האוהדת שנערכה אחרי ההקרנה הבהיר אלוני כי "הסרט הוא ניסיון ליצור במקום הזה של כאב וייאוש שפה דו-לאומית אופטימית. רציתי להראות כיצד דו-קיום יכול להיות פשוט, אם רק הצד הישראלי יתנהל בשוויון וענווה". ואילו תאמר נאפר הוסיף: "המצב בעיר נהיה גרוע מאז 48', והכל בחסות הממשלה. הממשלה הישראלית רוצה שלום, אבל כזה שבין אדון ועבד. ראפ הוא דרך לצעוק. לספר את הסיפור שלך בצורה מהנה וכנה. האמנות היא האמת".
צוות בינלאומי התגייס לעבוד עם אלוני על הפרויקט, והוא כולל את התסריטאי אורן מוברמן ("אני לא שם"), העורך ג'יי רבינוביץ' ("רקוויאם לחלום") והמפיק ג'יימס שיימוס ("נמר, דרקון"). התוצאה היא סרט סוחף ודינמי שצפוי להיות עבודתו המסחרית ביותר של אלוני עד היום. היציאה לאקרנים בישראל: כנראה בחודש מאי.
