"הזמן שהילד שלי שכב מורדם בחדר ניתוח הרגיש כמו נצח"
אחרי לילה של הפסקות נשימה מרובות, הבינה שלי מילר שאין ברירה וצריך לנתח את בנה בן השנה ו-9 חודשים. למרות שמדובר בניתוח פשוט יחסית, ההתמודדות לא הייתה פשוטה - "התחושה שהבן שלי שוכב שם לבד, רדום ותלוי ברופאים, הייתה קשה ומלחיצה"
התלבטנו מאוד לגבי ניתוח לאורי בן השנה ושמונה חודשים. כבר שנה שאנחנו מתחמקים מלעבור אותו. אמנם לא מדובר בניתוח מסובך, הסרת שקד שלישי והקטנת שקדים, אך עדיין, הרדמה מלאה לגוף כה קטן והסיכונים שבכל ניתוח הפחידו אותנו מאוד.
אחרי אותו יום מלחיץ במיון ילדים, עם אורי, בתום לילה של הפסקות נשימה מרובות וחמצן נמוך הבנו שאין ברירה, הקושי בנשימה החמיר והגיע הזמן לניתוח. שש וחצי בבוקר ואנחנו בדרך. כבר יומיים שהבטן מתהפכת לי. ברגע שנכנסנו לרכב והיינו בדרכנו לבית החולים הרגשתי חזק את הבטן ואת הלב.
אולי יעניין אתכם גם:
- מתי לתת לילדים להתחיל לצפות בטלוויזיה?
- מנחות הורים מספרות: "הטעות הכי גדולה שעשינו עם הילדים"
- כך תעלו את הערך העצמי של הילד ב-7 צעדים
המבט שלו היה אחר, מבט שואל. הוא לא הבין, אף פעם לא הוצאתי אותו מהמיטה ישר לאוטו, בלי טקס הבוקר שלנו, שיר, בקבוק, משחק. מאוד חששתי מהתגובה שלו לצום, הוא היה ללא אוכל או מים שלוש עשרה שעות, אך לא זו הייתה דאגתי, עם זה ידעתי שהגוף הקטן שלו יצליח להתמודד. דאגתי מתחושת החוסר וודאות שלו.
כאילו הבין כל מילה
בעלי נהג ואני ישבתי עם אורי במכונית מאחור, החזקתי לו את היד וליטפתי אותו, שרתי לו ודיברתי איתו. ברגעים אלו חוויתי את מה שידעתי והאמנתי בו תמיד - תחושת הביטחון באמא יותר חזקה מהכול, הייתי שם איתו, טוטלית ונוכחת ברוגע ואהבה וזה הספיק לו, הוא זרם, כאילו הוא מבין, הוא אפילו לא ביקש בקבוק או מים.
דיברתי איתו והסברתי לו מה עומד לקרות, שאנחנו הולכים לרופא והרופא יבדוק אותו ואמא תהיה איתו כל הזמן. אורי הבין, גם אם לא הכול ובמדויק אך את הרעיון, את המסר, הוא אחז בידי וחיבק אותי חזק. חדר הטרום ניתוח היה מזמין ונעים, זה הקל על התחושה של אורי ושלנו. הוא שיתף פעולה, לבש את הפיג׳מה, שיחקנו על המיטה ואז הגיעו לקחת אותנו לחדר ניתוח.
עם כל הקושי הנפשי של לראות את ילדך מורדם לא ויתרתי על להיכנס איתו ולהיות שם איתו עד שיירדם, הרמתי אותו ונכנסנו. הכניסה לחדר הייתה מצמררת אבל לאורך כל הדרך הייתי בטוחה ורגועה עבורו, חזקה ויודעת בשבילו. הוא נרדם בזרועותיי ואז העברתי את הדבר הכי יקר לי בעולם לשולחן הניתוחים, נשקתי לו ויצאתי.
המתנה ארוכה ומלחיצה
ידעתי שלא מדובר בניתוח קשה, אבל השכל וההיגיון לא הצליחו לגרום לגוף ולנשמה להבין. יצאתי ופרצתי בבכי, התחושה הזו שהקטן שלי שוכב שם לבד, רדום ותלוי בהם, הייתה קשה. למזלי, לצידי היה האיש שלי, שאוהב אותי, שתומך בי, מבין אותי, מאזן אותי ומכיל אותי תמיד! היה לי איפה לשחרר את הבכי, את הלחץ ואת הדאגה.
הישיבה בחוץ הייתה מלחיצה וארוכה. כל דקה הרגישה לנו כמו שעה. עברו להם פחות מחמישים דקות שהרגישו לנו כמו כמה שעות. ואז יצא אלינו הרופא עם חיוך ועדכן כי הניתוח הסתיים בהצלחה ובננו הועבר לחדר התאוששות.
לכתבות וטורים נוספים - היכנסו לפייסבוק הורים של ynet
אני מודה, אם מישהו היה צופה בי מהצד ייתכן והייתי נראית לו קצת מוגזמת, הגעתי לאורי במהירות רבה, יכול להיות שאפילו רצתי, אני לא ממש זוכרת, הייתה לי מטרה, לעמוד במילה שלי, בהבטחה שלי - שאמא תהיה איתו כל הזמן. רציתי שהוא לא יפקח עין לפני שאני יושבת לידו. המבט האחרון שהוא ראה לפני שעיניו נעצמו היה המבט שלי והמבט הראשון שהוא ייראה כשיתעורר יהיה המבט שלי. מבט בטוח ואוהב, מבט שמבין את הכאב ומוכן להכיל את הכול, מבט שלא צריך מילים.
נכנסתי וראיתי את האור שלי שוכב רדום, הרגשתי שהגוף שלי נרגע ושהנפש שלי נושמת, הבטתי בו עד שפקח עיניים וחיבקתי את גופו הקטן חזק חזק. הייתי שם עבורו ובשבילו - מכילה, חזקה ואוהבת. אורי קם מטושטש כולו הביט בי וחייך חיוך קטן , כאילו אומר לי תודה, כאילו יודע שעמדתי במילתי ושמרתי עליו. כמו שאשמור תמיד.
הכותבת היא אמא לשלושה ילדים ומדריכת הורים
לפנייה לכתב/ת 
