החולה לא קיבלה הסבר. הפיצוי: כ-4 מיליון ש'

ברמב"ם ביצעו "אמבולציה" באישה שסבלה מכאבי צוואר. היא הפכה נכה, ואחרי שנים הודתה המדינה שהצוות הרפואי לא חשף בפניה את הסיכון

עו"ד יעל פלגפורסם: 17.02.16 , 08:45

בית המשפט המחוזי קבע לאחרונה כי המדינה, כבעליו של בית החולים רמב"ם, תשלם כ-3.76 מיליון שקל לאישה שעברה דיקור של חולייה בצוואר ובעקבות כך הפכה לשארית חייה לנכה הסובלת מדיכאון וחרדות. רק לאחר מאבק משפטי של שנים הסכימה המדינה להודות שהרופאים שביצעו את ההליך לא חשפו בפני האישה את הסיכונים.

פסקי דין מעניינים נוספים - בערוץ משפט ב-ynet:

התובעת, שסבלה מכאבי צוואר עזים, עברה בגיל 46 פרוצדורה רפואית המכונה "אמבולציה", שבמהלכה נערך דיקור של אחת החוליות והוזרק לתוכה אלכוהול. הטיפול, שבוצע באפריל 2006 וארך כמה דקות, גרם לתובעת נזק קשה ביותר שממנו תסבול עד אחרית ימיה: חולשה משמעותית בפלג גוף שמאל (המיפלגיה), אי-יכולת להתנייד באופן עצמאי או להתרוקן כדרך הטבע, דיכאון וחרדות.

תביעה

מחט נשכחה בניתוח בבטן אישה. מה הפיצוי?

עו"ד ירון ברששת

לאחר שנים של כאבים התגלתה בגופה של האישה מחט באורך 3.5 ס"מ. נקבע שמדובר ברשלנות של רופאים, והמדינה תשלם לה 128 אלף שקל

מחט נשכחה בניתוח בבטן אישה. מה הפיצוי?

שלוש שנים לאחר המקרה היא הגישה תביעת רשלנות נגד המדינה, בעלת בית החולים רמב"ם שבו בוצע ההליך. במשך שבע שנים של התדיינויות מיאנה המדינה להכיר באחריותה לנזקי התובעת, עד שבינואר 2016 הקשיבה להמלצת בית המשפט, והסכימה לקחת אחריות על כך שהצוות הרפואי לא נתן לתובעת הסברים מספקים וראויים בנוגע לסיכון שטומן בחובו ההליך או לגבי דרכי טיפול חלופיות. משכך נקבע שהתובעת לא נתנה הסכמה מדעת לטיפול.

לאחרונה, אחרי שמשא ומתן שניהלו הצדדים בנושא הנזק והפיצוי עלה בתוהו, הם ביקשו מבית המשפט להכריע ולתת פסק דין. השופט רם וינוגרד הבהיר כי אין מחלוקת בדבר הנכות הקשה שנגרמה לתובעת, הכוללת פגיעה אורולוגית שמצריכה אותה לערוך צנתור עצמי כמה פעמים ביום, ומגבלות קשות ביותר בתחום הנוירולוגי והאורתופדי. שני הצדדים גם הסכימו שלתובעת נכות נפשית של 20%.

אחרי שבחן את עמדות המומחים השונים קבע השופט כי הנכות המשוקללת של התובעת – הפיזית והנפשית גם יחד – עומדת על כ-92%, והולמת גם את הפגיעה התפקודית, המקשה עליה את המציאות היומיומית.

מכאן ניגש השופט וינוגרד לסוגיית הפיצוי. הנזק הראשון הוא הלא ממוני, כלומר, עוגמת הנפש, הכאב והסבל שהסבו לה נזקי הגוף והנפש שמלווים אותה זה כעשור ושינו את חייה מהקצה אל הקצה, ובתוכם גם קיצור תוחלת החיים שהועמדה על שש שנים (בהתאם להסכמת הצדדים). בסך הכול נפסקו לתובעת על נזקים אלה 960 אלף שקל.

בשלב הבא דן השופט וינוגרד בהפסדי השכר של התובעת, אך התקשה להגיע למסקנה מאחר שנוכח לדעת שתלושי השכר שהציגה לא משקפים את המציאות, שכן היא עבדה אצל בעלה ורבים מהם הוצאו לצורכי מס. משכך החליט השופט לפסוק את הפיצוי על דרך האומדן והגיע ל-1.345 מיליון שקל.

דיון מעמיק נוסף הוקדש לסוגיית הפגיעה באוטונומיה. מאחר שגם זה נזק לא ממוני, נשאלה השאלה אם יהיה בכך משום כפל פיצוי. השופט סקר את הפסיקה בנושא, ואף שאין הלכה חד-משמעית, החליט שלתובעת לא מגיע פיצוי נוסף ברכיב זה: "אין כל שוני בין הפגיעה ברגשות האדם בעצם ביצוע העוולה כלפיו בשל היעדר הסכמה מדעת לבין פגיעה ברגשותיו הנלוות לביצוע כל עוולה אחרת".

בסופו של דבר הוערכו כלל הנזקים של התובעת - בהם הוצאות רפואיות, עזרה סיעודית ועוד – בכ-6.745 מיליון שקל. לאחר הפחתת תגמולי ביטוח לאומי של 2.985 מיליון שקל – נותר למדינה לשלם עוד 3.76 מיליון שקל, בתוספת שכר טרחת בשיעור 23.4% מהפיצוי והוצאות משפט.