"ספינות של קרבה": שט על מים גועשים

הסיפורים עוסקים ברובם במערכות יחסים במעגל הראשון: עם בת הזוג, עם ילדים, עם הורים מזדקנים, מה שנקרא "החיים". חומרים אינטימיים בניחוח ישראלי מאוד, שבקלות יכולים למצוא תהודה בלב כל קורא. החיפוש אחר אהבה, אחר שייכות ומשמעות - כל אלה מאכלסים את הסיפורים של שגיא. אם צריך להתלונן ולקטר על החיים הוא עושה זאת מצוין, לא בקריצה ולא מתוך נוחות בורגנית.

הספר מציג גיבורים שחייהם רווי תסכול אכזבות וכישלונות. כאשר מפציעים רגעים של אושר הם לרוב קצרים מאוד וחמקניים, והגיבורים מודעים בכל רגע לזמן הקצוב שלהם. הסבל והיגון לעומת זאת הם דיירי קבע בנפשם. מציאות החיים בסיפורים מתוארת בבהירות חריפה, לצד המצוקה והיאוש שלופתים את הקורא שצריך לעתים פשוט לעצור ולנשום. היכולת של שגיא לתאר סיטואציות במלאות ריאליסטית היא מרשימה. בסיפור קצר יש להעמיד סצנה ברורה מהר מאוד, וכאן הן מוצגות לנגד עיננו ברזולוציה גבוהה.

"ספינות של קרבה" מציג יכולת נהדרת להרכיב מטאפורות מפתיעות ויפות מאוד. סגנון הכתיבה נקי, בהיר ומעובד היטב כיאה לסיפורים קצרים. הבעיה היא שהמקטעים בקובץ אינם אחידים ברמתם. דווקא הסיפורים הארוכים יותר הם גם המוצלחים יותר. הם מצליחים לחמוק מהנוסחתיות שמאפיינת את הסיפורים הקצרצרים. 

"גונדוואנה", הסיפור הטוב שבקובץ הוא גם הארוך שבו. מעבר לעיבוי העלילתי שמתאפשר כאן, שגיא בוחר לכתוב את הסיפור מנקודת מבטה של אישה. לא רבים הסופרים שמתנסים בכתיבה במין השני וזו בחירה מעוררת הערכה. שגיא מצליח לעצב דמות נשית בגוף ראשון שהשיתוק הרגשי שלה הופך לכישרון נחשק. מדובר בסיפור יפה ומצמית שמצליח לנקז לתוכו את כל יתרונות הכתיבה של הסופר.

בסיפורים ישנו רצף של עלילות קטנות אפיזודות מהחיים, התאהבות, זיכרון ילדות, פרידה, שעמום בזוגיות - ובכולם הוא מבקש לערער את הנרטיב המוכר של הנושא ולמקד אותנו בשאריות הפחות זוהרות של החיים בשוליים. אין ספק שרוחו של ריימונד קארבר מרחפת מעל הסיפורים. הלקוניות הסתמית, חוסר התוחלת של החיים, חוסר האונים וההרס העצמי - כולם מככבים כאן באינטנסביות גדולה.

"ספינות של קרבה". רווה שגיא מערער על הנרטיב המוכר

החיפוש אחר אהבה אמיתית מהדהד היטב את סיפורו המפורסם של קארבר "על מה אנחנו מדברים כשאנחנו מדברים על אהבה". רווה מפרק את החיפוש לגורמים, לחלקיקי מחוות אנושיות ומזקק מתוכם גרעין של אמת אודות האהבה.

הסגנון של הקובץ שייך כמעט כולו לזאנר הגיבור המיוסר והשנון שמודע לעצמו ומשרטט את החיים המודרניים כתופת שלא ברור מי באמת אחראי לה: "לא הצטיינתי באף אחד מתחומי האמנות המוכרים כך שלא יכולתי למצוא הצדקה ראויה לסבלי, לבד אולי מטמטום", אומר הגיבור בסיפור "ילד". 

הסיפורים, שלעתים מכילים שלושה עמודים, הם בעלי תבנית קבועה שבתחילתה מופיעה תובנה על החיים ואחר כך נפרשת אילוסטרציה עלילתית שממחישה את התובנה. כך לדוגמא הסיפור "חוט שנפרם ממגבת ישנה" נפתח בתמונה המתארת שיחת טלפון שמתנתקת והגיבור ממשיך לאחוז את השפופרת בין הכתף לצוואר עוד דקה ארוכה, "כאילו אם ישהה את השבתה למקומה יוכל לאחוז במילים שעדיין נתלו מאזנו כמו חוט ממשות שנפרם מתוך משהו שבעצם לא היה."

המהלך הזה חוזר על עצמו בסיפורים רבים ולאחר שמזהים את המנגנון, כל שנותר

הוא לראות באיזו דרך יכשל או יתאכזב הגיבור באפיזודה הבאה. המבנה הזה שוחק את הדריכות לקראת הסיפור הבא והופך אותו לצפוי. מכאן שהתבניתיות הופכת לאוטומטית והיא בעוכרי הספר.

הקובץ כולו נע בין קושי, יאוש ושחיקה לבין הבהובים של תקווה ואהבה. שגיא מצמיד את המראה לאפו ומתבונן בעצמו מטווח אפס. אין הרבה דברים יפים שאפשר לראות מהתבוננות כל כך ממוקדת וקרובה אל העצמי.

ייתכן שאם נקודת המבט של הסיפורים היתה מתרחקת מעט מפרטי הפרטים של המציאות האישית, אפשר היה לראות תמונה רחבה יותר. אז גם מרחב האפשרויות הרגשיות היה מאפשר לאושר מקום מכובד יותר בתוך תמונת החיים המורכבת.

"ספינות של קרבה", רווה שגיא, עם עובד, 173 עמ'.