מועדון סגור
חוסר חיבור, עלות גבוהה, פחות אקשן. כך איבדו ענפים כמו בייסבול, גולף וטניס את הספורטאים האפרו-אמריקאים ואת הקהל שלהם
בקטע נפלא שהקליט עבור HBO, סיפר לפני מספר חודשים הקומיקאי יוצא הדופן כריס רוק על האהבה שלו לבייסבול, ומדוע הוא עומד להיות בודד מאוד בקרוב: "אני זן בסכנת הכחדה, אוהד בייסבול שחור. בשנות השמונים יכולתי לנהל שיחה עם שחורים אחרים על בייסבול. היום, אם אשאל אפרו-אמריקאי אם הוא ראה את המשחק של המטס, הוא ישאל 'מה זה לעזאזל מטס?' השחור היחיד בסן-פרנסיסקו ג'איינטס שזכו לפני שנתיים באליפות היה הקמע".
רוק הסביר שהבייסבול תקוע בעבר, מתנהל באווירה מיושנת, "כמו ביקור אצל המלכה", וסיכם: "אנחנו לא זקוקים לבייסבול, אבל הבייסבול זקוק לנו".
רוק נגע בהומור רב בבעיה שבארה"ב מתייחסים אליה ברצינות. לא רק שמספר השחקנים האפרו-אמריקאים ירד מכ-20 אחוזים מהליגה ל-8 בלבד, אלא שהקהל הוא ברובו לבן ומבוגר, וב-MLB לא מצליחים למשוך צופים חדשים, צעירים ואפרו-אמריקאים. אמנם הענף פופולרי מאוד ביפן, דרום-קוריאה והרפובליקה הדומיניקנית, אבל בארה"ב תוהים אם בעתיד יהיה בסיס לכדור הבסיס.
הכל מתחיל בגילאים הצעירים
ההסברים מגוונים. יש הטוענים שהעובדה שכוכבי הבייסבול לא זוכים לאותה אהבה מהתקשורת ומהמפרסמים פוגעת בחשיפה של הענף בפני צעירים שמחפשים מודלים לחיקוי, ומוצאים אותם בקרב שחקני הכדורסל והפוטבול. אחרים מדברים על זה שלמרות שהליגה משקיעה (מה שנכון גם לגבי "ענף לבן" אחר, הוקי קרח), אין עדיין מספיק ילדים שמשחקים בייסבול בשכונות קשות, ואתלטים צעירים מעדיפים ענפים אחרים, מה שמרחיק קהילות שלמות מהבייסבול.
בסופו של דבר, החשיפה של אוהד לענף מתחילה בגילאים הצעירים, גם כספורטאי פעיל, והוא יוצר את הבסיס של הקהל יחד עם חבריו. אותו ילד ששיחק בענף מסוים, או לפחות צפה בו בקביעות, יגיע למגרש כמבוגר וימלא עם חבריו את היציע. אבל ישנם ענפים בהם החיבור של הקהל האפרו-אמריקאי לא קורה. יש גם את עניין העלות הגבוהה יותר של הציוד, ואת החיבור למה שאמר רוק, הענף פחות רווי אקשן מאשר אלו שנלחמים איתו על קהל.
יהיו אשר יהיו הסיבות, הבייסבול אינו לבד. בגלל החשיבות שלו בספורט האמריקאי הסוגייה יצרה דיון נרחב, אבל לאחרונה נערכו בכל העולם תחרויות בהן בסיס האוהדים אינו רחב מספיק. אליפות אוסטרליה בטניס, טורניר המאסטרס בגולף, טורניר המאסטרס בסנוקר. למרות ששני האחרונים, לדוגמה, נהנים מקהל שהולך וגדל באסיה, נראה שמדובר ב"ענפים לבנים", שלא מצליחים לקרוץ לאוכלוסיות מגוונות יותר.
במקרים רבים, מדובר במסורת של הענף. בואו נחזור לסנוקר. רק ב-2009 רורי מקלאוד הפך לשחקן כהה העור הראשון שהופיע באליפות העולם. הוא סיפר אז כי עבר בדרך הרבה הקנטות על רקע גזעני, ובשנים שעברו לא הרבה השתנה.
כשמקלאוד המוסלמי עלה לכותרות, זה היה רק בגלל שלבש חולצה עם הכיתוב "ISIS" (דאע"ש), ועורר סערה למרות שמדובר בכלל בחברת פתרונות עסקיים שבינה ובין טרור אין קשר. גם מקלאוד חזר בעבר לנושא הכספי, כמו בבייסבול, ודיבר על כך שאין השקעה בקהילות מסוימות. אבל נראה שיותר מאשר כך, העניין התרבותי עומד כמכשול.
וודס והאחיות וויליאמס הן דוגמאות חריגות
ולא רק שם. טייגר וודס אמנם פתח את הגולף בפני קהלים חדשים, אבל בדומה לשחקן הסנוקר, קשה לומר שוודס הוביל לשינוי רציני. שחקן העבר הדרום-אפריקאי – ולבן העור – גארי פלייר, אמר לאחרונה: "טייגר וודס נחוץ לנו. לכו לאפריקה, שם כל הילדים רגילים לראות לבן מנצח. וודס נותן להם השראה לצפות בגולף בטלוויזיה". בזמן ששחקניות אסייתיות השתלטו על הסבב והראו עד כמה הענף צומח ביבשת שלהן, הקהל האפרו-אמריקאי שהתלהב מוודס לא ייצר שחקנים מצליחים. הענף עדיין נראה כמו מועדון סגור מהבחינה הזו.
ניתן לומר שגם המקרה של האחיות ונוס וסרינה וויליאמס הוא חריג ולא משפיע. בעקבותיהן צמחו מספר שחקניות צעירות ומבטיחות, כמו סלואן סטיבנס למשל, אבל הטניס נותר ברובו "לבן", על המגרש וביציעים.
סוציולוג הספורט ד"ר יאיר גלילי מאמין שפתיחת ענפים כאלה לקהילות חדשות אינה פשוטה: "אני מאוד סקפטי בנוגע לניסיונות כאלה – זה כמו הבייסבול בישראל שלא תפס. בכל מקום בו ניסו לכפות את הספורט זה נכשל. רבים מהענפים נטועים במסורת תרבותית רבת שנים, והיכולת לייצא אותם מוגבלת. ישנם ניסיונות סינתטיים להפוך אותם לפופולריים יותר, כמו השילוב של הגולף וראגבי השביעיות באולימפיאדת ריו 2016,
אבל כשמנסים לפתח אותם כך, ולא למטה דרך ילדים שמשחקים בשכונה, זה קשה. מיעוטים אתניים לא הולכים לעסוק בענפים כמו טניס, גולף ושחייה, בעלי דימוי סוציו-אקונומי גבוה, כי אין להם אפשרות".
מדוע המקרים הבודדים, כמו של וודס והאחיות וויליאמס, לא מחזיקים לאורך זמן ומייצרים ספורטאים וקהל מהקהילה האפרו-אמריקאית?
"התרבות יותר חזקה מהכל. יכולים להיות מקרים אפיזודיים, שמשפיעים לתקופה מסוימת ולא לאורך זמן. זה לא מוגבל למיעוט מסוים. הייתה התלהבות בגרמניה מטניס, למשל, אחרי ההצלחה של בוריס בקר ושטפי גראף, וזה החזיק 10-15 שנה. גם ג'רמי לין היה גימיק קצר של שחקן אסייתי מצליח ב-NBA".
לפנייה לכתב/ת 
