התשוקה ליריב עוד תהרוס לי את הנישואים

מיכה העיר אותי מהשינה. "יעל, יעל, קומי. אני חייב לזוז. יש לי שיחת ועידה. לא אספיק לקחת את הבנות לבית הספר". הוא נישק אותי במצח. "הלכתי. ביי". נוי קפצה על המיטה שלנו. "אני קמה, אני קמה". אני מחבקת אותה. "יאללה, להתלבש".

מזגתי לי כוס מים ומיהרתי לקחת אותן לבית הספר. רק במעלית גיליתי שיצאתי בפיג'מה ואפילו לא הסתרקתי. "אלוהים ישמור", גנחתי לעצמי וקיוויתי שאף שכן לא יראה אותי ככה. כשחזרתי הביתה הדלקתי את הדוד ואת הרדיו וחשבתי איך לשרוף את השעתיים שיש לי עד העבודה. הרבה זמן לא אפיתי... מיד הוצאתי את המיקסר והכנתי את עוגיות השוקולד שהבנות ומיכה אוהבים כל־כך. אחרי עשרים דקות העוגיות כבר בתנור ואני מנקה את הבלגן במטבח.

כשהעוגיות היו מוכנות, חטפתי עוגייה אחת בדרך למקלחת ופתחתי את ברז המים. המים חמים בדיוק כמו שאני אוהבת. השתהיתי במקלחת ולפתע שמעתי צלצול חלש בדלת. סגרתי את ברז המים כדי להיות בטוחה, ושוב נשמע צלצול. לקחתי מגבת לשיער והתעטפתי בחלוק האמבטיה של מיכה.

"מי זה?" שאלתי מרחוק. שקט. התקרבתי לעינית וגיליתי את העיניים האפורות והחודרות שלו. כאילו הוא יכול להסתכל עליי מבעד לדלת.

"יעל?" לחש.

"כן?"

"תפתחי לי".

נשמתי נשימה ארוכה. "אני לא יכולה, בדיוק יצאתי מהמקלחת".

"לשנייה", אמר ונצמד לדלת.

בידיים רועדות סובבתי את המפתח והוא נכנס, בוחן אותי מלמטה למעלה. אני נמסה. "מה אתה רוצה?" אני מוצאת את המילים לשאול אותו.

"אותך", ענה והתקרב אליי. "דיברתי עם מיכה והבנתי ממנו שאת לא מוכנה להגיע לחנוכת הבית שלי", אמר והצמיד את שפתיו לאוזני.

"יריב, די", התנשפתי והתרחקתי ממנו.

"איזה ריח טוב. מה הכנת?" הוא הלך לכיוון המטבח. איזה חוצפן! לאן הוא חושב שהוא הולך? ראיתי אותו לוקח עוגייה מהתבנית. "את לא מזמינה אותי לקפה?" שאל בחיוך הממזרי שלו.

"אני חייבת לזוז לעבודה", עניתי.

"תתלבשי, אני ארתיח מים. יש לך זמן לקפה. עוד מוקדם".

בזמן שהוציא שני ספלים ממדיח הכלים והרתיח את המים בקומקום, התלבשתי במהירות רבה ככל שיכולתי. שמעת אותו מתקרב לחדר. הוא פתח את הדלת בשקט והתיישב על המיטה.

"אז למה את לא רוצה לבוא?" ניסיתי להתעלם ממנו והתחלתי להתאפר. "יעל", הוא קם מהמיטה ונצמד אליי, "תסתכלי עליי". כשהרגשתי את גופו שריריי התרפו.

"יריב, בבקשה תניח לי". התרחקתי ממנו, אך הרגשתי שעקרו לי את הלב. בעודי יוצאת מהחדר הצצתי בשעון. עוד לא 09:00.

"איך את אוהבת את הקפה?" שאל.

"אני אכין". החלטתי לנהל בכוחות עצמי את הפגישה הבלתי מתוכננת. "אתה יכול לשבת במרפסת. איך אתה שותה?"

"אני בטוח שתדעי להכין לי בדיוק כמו שאני אוהב".

"תשוקה הורסת". עטיפת הספר שזהו הפרק השני שלו(תמונה: באדיבות הוצאת "ספרי יניב")

יצאתי למרפסת עם צלחת עוגיות וקפה. "בבקשה". התיישבתי בקצה השני של השולחן והדלקתי סיגריה. הוא נעץ בי עיניים. "אז את מוכנה לענות לי?"

"מה?" שאלתי בכעס.

"למה את לא מתכוונת להגיע, לעזאזל איתך?" הוא לגם מהקפה וחיוך התפשט על פניו.

"כי לא דיברתי עם קרן כבר מיליון שנה, ולא ממש בא לי לראות אותה. גם לא נעים לי מההורים שלך. אחרי שביליתי אצלכם כל התיכון, לא הלכתי לבקר אותם אפילו פעם אחת מאז שקרן ואני רבנו ואני מרגישה חרא עם זה. חוץ מזה, אני לא מבינה למה זה כל־כך חשוב לך", עניתי ברצף ולגמתי מהקפה הראשון שלי הבוקר.

"למה את וקרן לא מדברות?"

"אני לא זוכרת", עניתי במהירות אף־על־פי שאני זוכרת היטב.

"ובכל זאת?" שאל, כאילו הוא קורא את מחשבותיי.

"זה לא ממש משנה, וזה היה מזמן".

"זה משנה לי", אמר.

אני נאנחת. "מה קרה איתך כל השנים האלה?" העזתי לשאול.

"לא, מתוקה, את לא תתחמקי ממני בעזרת שאלות". הוא ניסה לאחוז בידי ואני הזזתי אותה.

"בגלל בחור, בסדר?" עניתי בכעס.

"איזה בחור?" גם הוא כעס.

"זה לא משנה וזה ממש לא עניינך". גמרתי את הקפה שלי וקמתי מהכיסא. "אני חייבת לזוז".

הוא אחז בידי והתרומם. "לא סיימנו את השיחה שלנו..." הוא התקרב אליי ונישק אותי. הצילו, אני מתה! מבלי להרגיש פתחתי את שפתיי ונתתי ללשון שלו מקום אצלי.

"אוף..." אני מתעשתת. "יריב, אסור שזה יקרה יותר". התנתקתי ממנו במהירות.

"זה חייב לקרות... זה היה צריך לקרות מזמן".

לא־לא־לא, הנדתי בראשי. "אני לא מבינה מה אתה רוצה ממני אחרי כל השנים האלה".

"את יודעת טוב מאוד מה אני רוצה, ואם זה לא ברור לך אז אני רוצה אותך, רק אותך, את כולך, ואני מוכן לעשות הכול בשביל זה".

"מאוחר מדי", נאנחתי.

"אף פעם לא מאוחר", הוא רכן לנשק אותי שוב.

"לא", אמרתי וזזתי ממנו, "אני חייבת ללכת". אספתי את הדברים שלי, הכנסתי לתיק וניסיתי לאסוף גם את עצמי.

הוא עמד ליד הדלת וחייך אליי חיוך כובש. "יש לי את כל הזמן שבעולם", לחש. חיפשתי את המפתחות ונזכרתי שזרקתי אותם במטבח. פתחתי את הדלת שהוא עמד קרוב אליה, יותר מדי קרוב, והרגשתי אותו נושם אותי. אלוהים, אני מתכווצת, אני כל־כך רוצה אותו עכשיו. לא, אמרתי לעצמי והדפתי אותו בעדינות כדי שאוכל לצאת. נעלתי אחריו וחיכיתי למעלית, מנסה להתעלם מנוכחותו.

נכנסנו בשקט למעלית והוא נצמד אליי. "את לא יכולה להתעלם ממה שקורה פה", לחש לי באוזן.

"די", לחשתי, "אתה הורג אותי".

"ואת – אותי". המעלית נפתחה והוא תפס את ידי. "אני אחכה לך..."

נכנסתי לרכב והתחלתי לבכות. לא האמנתי שהוא מצליח להשפיע עליי ככה, כאילו הזמן לא זז. אני חייבת להוציא אותו מהראש, אבל איך? הוא פאקינג גר מעליי. ומיכה... אני לא רוצה לפגוע בו. די, די, די! נזפתי בעצמי. אל תהרסי את כל מה שבנית. יש לך משפחה שאת אוהבת. אל תהרסי אותה!

הטלפון שלי זמזם בתיק. הודעה מיריב. "אל תבכי בגללי. אני מצטער". מה? איך הוא יודע? הרמתי את הראש וראיתי אותו מביט בי מקצה החניה. התנעתי וטסתי משם. הגעתי לעבודה באיחור. שלוש שנים אני עובדת שם ומעולם לא איחרתי. אני לא מצליחה להתרכז, רוטנת על כל מי שמדבר איתי. אפילו לירון הבינה שמשהו קרה ולא כדאי לה לדבר יותר מדי.

נכנסתי למשרדו של הבוס שלי וביקשתי לצאת מוקדם. "הכול בסדר?" הוא שאל מופתע.

"כן. לא. יש לי מיגרנה ואני לא מצליחה לעבוד. אני יכולה ללכת הביתה?"

"אין בעיה, תרגישי טוב".

"תודה".

הגעתי הביתה קצת אחרי 13:00. יש לי יותר משעתיים של שקט לפני שהבנות מגיעות. סימסתי למיכה: "אני בבית. יצאתי מוקדם. יש לי מיגרנה. אני נכנסת לישון". הוא ענה: "תרגישי טוב. אשתדל להגיע מוקדם ככל שאוכל". כתבתי לו: "אין צורך. אני אסתדר, תודה". הדבר האחרון שאני צריכה עכשיו הוא חקירה ממיכה.

התפשטתי ונכנסתי למיטה. הודעה מיריב: "בבקשה תדברי איתי". אוף! סיננתי ומחקתי את ההודעות ממנו, השתקתי את הטלפון והתכסיתי בשמיכה עד מעל הראש. הצלחתי להירדם עד ששמעתי את הבנות במטבח, מתלהבות מהעוגיות. גירדתי את עצמי מהמיטה. "אימא, מה את עושה בבית? מה, לא הלכת לעבודה היום?" נוי רצה מהר לחבק אותי.

"יצאתי מוקדם", עניתי. "איך העוגיות?"

"הכי טעימות בעולם!" לא היו להן שיעורי בית, למזלי. אין לי סבלנות לעזור להן היום, אז הרשיתי להן לצפות בטלוויזיה ולשחק עד שעת ארוחת הערב.

מיכה הגיע. "שלום לנסיכות שלי! הבאתי פיצה לארוחת ערב". חשתי בחילה, אבל הצלחתי לשלוח לו חיוך אוהב.

"עדיין כואב?" הוא התקרב אליי.

"כן, קצת. אני נכנסת למיטה", אמרתי ונישקתי בדרך את הבנות.

"לילה טוב", שלושתם ענו לי במקהלה והתיישבו לאכול את הפיצה.

נרדמתי מיד. אחרי זמן מה התעוררתי בבהלה, מנסה להבין מה השעה. מיכה לא שכב לידי. קמתי לשירותים, שטפתי פנים והרגשתי רעב נורא. לא אכלתי כל היום, נזכרתי. פתחתי את דלת החדר ושמעתי קולות בבית. צעדתי לכיוון הסלון וכמעט התעלפתי. מיכה ויריב יושבים ביחד ומדברים, ועל השולחן בירות ופיצוחים.

"הערנו אותך?" יריב שאל במבט מתנצל.

"לא, אני רעבה", עניתי להם ופניתי למטבח.

מיכה קם לחבק אותי. "את מרגישה יותר טוב?"

"כן", עניתי, מנסה לברר איך הראש שלי.

"השארנו לך פיצה במקרר".

"תודה".

פתחתי את המקרר ושוב הרגשתי גל של בחילה. מה הוא עושה כאן לעזאזל? נברתי במקרר ולבסוף מצאתי מעדן חלב. התיישבתי ליד הדלפק והרגשתי את עיניו בוחנות אותי.

"אכלת משהו היום?" מיכה שאל. בתשובה הנפתי את המעדן.

"את לא רצינית... בטח יש לך מיגרנה אם לא אכלת כלום. את רוצה שאכין לך משהו?" הוא התרומם מהספה.

"לא, תודה, ויש לי מיגרנה כי מישהו עצבן אותי היום", עניתי בזעם והסתכלתי ביריב.

"יריב, קפה?" מיכה שאל. "אני מכין ליעל את הקפה שלה".

"למה לא?" ענה יריב ונעץ בי מבט. קמתי וזרקתי את המעדן לפח. מיכה הסתכל עליי מופתע.

"מה?"

"אני במרפסת". לקחתי את הסיגריות מהתיק ויצאתי. יריב הצטרף אליי וישב הכי קרוב שאפשר. "מה אתה עושה פה?" סיננתי בלחש.

"פגשתי את מיכה במעלית והוא הזמין אותי".

"אני לא מאמינה שאתה עושה לי את זה".

"כמה סוכר?" מיכה התקרב למרפסת.

"נראה לי שאוותר. כבר מאוחר. תודה, אחי".

מיכה חזר למטבח ויריב התקרב אליי. "אני לא עושה לך בכוונה. אשתדל להתרחק". הוא נישק את קצה ראשי. "תרגישי טוב". הוא נפרד ממיכה במטבח ויצא. לא הצלחתי לשלוט בדמעותיי והן זלגו מעצמן. מיכה יצא למרפסת והסתכל בי מופתע. "הכול בסדר?" לא עניתי. לא ידעתי מה לענות לו. רק הנהנתי בראשי. אילצתי את עצמי לשתות את הקפה ונכנסתי למיטה. "אני נשאר לראות את התוכנית שלי", אמר. "לילה טוב".

"לילה טוב, חיים שלי", עניתי. נכנסתי למיטה ונזכרתי שהטלפון שלי עדיין במצב "שקט". הוצאתי אותו מתחת לכרית וראיתי ארבע הודעות מיריב וחמש שיחות שלא נענו: שלוש מהן מיריב, שיחה אחת מלירון ועוד שיחה מאימא. החלטתי להתמודד עם ההודעות מחר ונרדמתי מיד.

ריקי גבאי חטב, היא בת 38, נשואה ואמא, יועצת זוגיות, הבעלים של המרכז המוביל לזוגיות סיקרט שי, כותבת בלוגים על זוגיות ומיניות. "תשוקה הורסת" הוא ספרה הראשון.