הפליטים יכבשו את ברלין? סיקור הברלינלה
המועמד המוביל המסתמן לזכיה בפרס דוב הזהב השנה הוא הסרט הדוקומנטרי האיטלקי "Fire At Sea" העוסק בנדידתם של הפליטים לאירופה - סוגיה המעסיקה רבים מתושבי העיר. "Midnight Special" עוסק בפליטות של החריג באמריקה. וגם: הקומדיה הסעודית הראשונה. פסטיבל ברלין
פסטיבל הסרטים בברלין חצה את נקודת האמצע, ונכון לרגע כתיבת שורות אלה מסתמן סרט אחד כמועמד המוביל לזכייה בפרס דוב הזהב היוקרתי. זהו הסרט התיעודי האיטלקי "אש בלב ים" ("Fire at Sea") של הבמאי ג'יאנפרנקו רוסי שמתרחש באי למפאדוזה שהפך ליעדם של פליטים מאפריקה החוצים את הים בסירות קטנות וצפופות בדרכם להגשים את התקווה לחיים טובים יותר באירופה. על העניינים משקיף ילד בן 12, המתגורר באי הים תיכוני, הנהנה לטפס על הסלעים המתנשאים מעל החוף, ולשחק עם הרוגטקה שלו.
סרטו הקודם של רוסי, "Sacro GRA" מ-2013, שתיעד את המתרחש בשולי כביש הטבעת הענקי המקיף את רומא, זכה בפרס אריה הזהב בפסטיבל ונציה, ורבים מנבאים שסרטו הנוכחי - שמוביל כרגע את טבלאות הניקוד של המבקרים - יחזור על ההישג הזה בברלינלה. מה גם שנראה שהפסטיבל לא יוכל להתעלם מסרט העוסק בבעיית הפליטים שמציפים היום את אירופה (ואמנם, במקומות התכנסות שונים אף הציבו פרנסי הפסטיבל תיבות לאיסוף תרומות למען הפליטים).
כמה נתונים שעל אמצע הדרך: כ-400 סרטים מוצגים בפסטיבל (לא כולל מאות נוספים המוקרנים במסגרת שוק המפיצים המתנהל במקביל), כ-250 אלף כרטיסים נמכרו עד כה, ועל השטיח האדום שמוביל אל ארמון הפסטיבלים פסעו נכון לרגע זה ג'ורג' קלוני, קולין פירת', ספייק לי, ג'וליאן מור וטים רובינס שזכה בפרס הוקרה מיוחד מטעם הפסטיבל.
מריל סטריפ, המכהנת לראשונה בתולדותיה כיו"ר חבר שופטים (ולמעשה בחבר שופטים כלשהו), ניצלה את ההזדמנות כדי להכריז שהוליווד "הולכת בכיוון מאוד חיובי" בכל הנוגע להכללת נשים בתעשייה. כאשר נשאלה בדבר היותו של צוות השיפוט הנוכחי על טהרת הלבנים, השיבה: "כולנו מאפריקה במקור".
הבמאי ג'ף ניקולס ("סערת רוחות") נחשב לאחד היוצרים הבולטים של הקולנוע האמריקאי העצמאי, והוא הגיע השנה אל התחרות עם "Midnight Special" - שילוב של סרט מדע בדיוני ודרמה משפחתית, שתואר על ידי הבמאי כהצדעה לסרטו הקלאסי של ג'ון קרפנטר מ-1984 "איש הכוכבים" (אף כי אפשר לזהות בו גם מחוות לסרטיו של שפילברג "מפגשים מהסוג השלישי" ו"אי.טי"). אגב, סרטו הבא שכבר צולם, "Loving", המביא סיפור אהבה בין-גזעי באמריקה של שנות ה-50, נמכר במסגרת שוק המפיצים.
מדובר פה באב (מייקל שאנון) הנמלט יחד עם בנו הקטן (ג'יידן ליברהר) ושותפו (ג'ואל אדג'רטון) מפני פונדמנטליסטים דתיים, סוכני הסוכנות לביטחון לאומי ואנשי משטרה המנסים לאתר את הילד בן ה-8 החובש רוב הזמן משקפי-שחייה, ומצויד כמסתבר בכוחות-על. ואולי הוא בכלל חייזר שרק רוצה כאי.טי. בשעתו לחזור הביתה בשלום. הסרט בעל הסממנים האפוקליפטיים מתייחס לעצמו בכובד ראש אמיתי, ונדמה כאילו ניקולס נמנע במתכוון מלספק איזשהו הסבר לרצף הסיטואציות ולסיבה שבגינה רודפים כולם אחר הילד הפלאי.
האם זוהי אלגוריה על הדרך בה כוחות חברתיים, דתיים ואידיאולוגיים מבקשים לפרק את התא המשפחתי המסורתי? האם הילד הקטן הוא חייזר או שמא התגלמות דתית? האם עניינו של הסרט באמונה ומשבריה בחברה האמריקאית העכשווית? הניחוש של כל אחד הוא טוב כמו של האחר, ונדמה שאם לניקולס היו אי-אילו תשובות לשאלות האלה, הוא בחר להוציא אותן בזו אחר זו מסרטו.
התוצאה היא סרט שהצפייה בו הולכת ומאבדת עניין. האווירה המונוטונית, היעדרו המוחלט של רגש, והתמיהה סביב על מה הוא לכל הרוחות - גורמות ל"Midnight Special" להיראות כמו סרט שחשיבותו היא בעיקר בעיני עצמו. על כל פנים, הביקורת האמריקאית שמסקרת את הפסטיבל מיהרה לצאת מגדרה.
לעומת זאת, העיבוד הקולנועי לרומן המופתי של האנס פאלאדה "לבד בברלין" התקבל בסיומה של הקרנת העיתונות בתגובות שהלמו את הקור ששרר מחוץ לארמון הפסטיבלים. הסיפור (שמבוסס על מקרה אמיתי) שבמרכזו זוג פרולטרים גרמנים בימי השלטון הנאצי שמקדישים את עתותיהם לפעולות מחאה אחרי שאיבדו את בנם היחיד בחזית צרפת, הפך בידיו של השחקן-במאי ונסן פרז ("פאנפאן") לעוד אחד מאותם סרטים שבהם שחקנים בינלאומיים מדברים אנגלית במבטא גרמני, הפעם אלה הם ברנדן גליסון ואמה תומפסון.
הבעיה היא שקשה לדחוס את שלל אירועי ודמויות הרומן לסד של סרט קולנוע (ועוד כזה שאורכו הוא כ-100 דקות), והדבר בא על חשבון מורכבות פסיכולוגית ולכידות דרמטית. הדימוי המרכזי - זה של גלויות שכותב האב ומפזר במקומות ציבוריים על מנת לעורר את דעת ההמון כנגד המשטר - לא ממש עובר פה בצורה אפקטיבית, והעיסוק בסוגיות של מוסר ואחריות בתקופה של דיכוי נדחק אל השוליים.
זהו "מוצר קולנועי" אסתטי מאוד ומשוחק היטב במסגרת מגבלותיו, אבל הוא נותר מודע מדי לעצמו, נקי בכל הנוגע לתיאור חיי היומיום בגרמניה הנאצית (אפילו דירתה המעופשת של קשישה יהודייה המסתתרת בה מפני הנאצים נדמית מעוצבת יתר-על-המידה), והתוצאה אף שאינה פסולה כלל ועיקר נותרת קרה ואדישה.
והנה גילוי: מסתבר שבעיר סלובוזיה שברומניה הקים איש עסקים מקומי בית מלון שאינו אלא חיקוי של חוות סאות'פארק המפורסמת בה התגוררו בני משפחת יואינג הזכורים מהסדרה "דאלאס". בלב הפארק המקיף את המלון אף מתנוסס דגם של מגדל אייפל. המקום שהיה פעם מוקד משיכה לתיירים עומד עתה נטוש. סיפורם של האתר ושל איש העסקים שייסד אותו, ג'יי.אר. של רומניה (שגם נכלא כמה פעמים, ובינתיים מת), עומדים במרכז הסרט "Hotel Dallas" שביימו ליוויה אונגור ובן זוגה שרנג-לי הואנג.
הבמאית מציגה עצמה בתחילת הסרט כבתו של היזם (היא לא, אבל את זה לא תוכלו לדעת מהסרט), וסיפורו של המקום המופרך משמש בעבורה בסיס לבחינת השפעתה של הסדרה (שזכתה לפופולאריות עצומה ברומניה) על הפיכתה של המדינה לעוד שלוחה של הקפיטליזם החזירי. פטריק דאפי, בובי יואינג בשבילכם, מופיע בתפקיד המספר, מר "Here".
עוד מגיחה בסרט קבוצה של ילדי בית ספר עממי המשחזרים אירועים מתולדות רומניה בתקופת צ'אושסקו, בין היתר את ההוצאה להורג של הרודן ואשתו, וכן קטעים נבחרים מ"דאלאס". נשמע מוזר? עוד לא ראיתם שום דבר. פסטיבל דוקאביב מוזמן להרים את הכפפה.
הנציגות הערבית בפסטיבל השנה כללה גם את מה שהוא ככל הנראה הקומדיה הרומנטית הראשונה שנוצרה בערב הסעודית, "בראקה פוגש את בראקה" ("Barakah Yoqabil Barakah"). זהו סיפור אהבה המתרחש בעיר ג'דה בין פקיד אפרורי וצעירה המפעילה בלוג פופולארי, שניהם בשנות העשרים לחייהם. מהסרט עולה שעולם הסייברספייס מהווה כר רומנטי פורח לצעירים בערב הסעודית, שבה עינם הפקוחה של השלטונות והאיסור המוחלט על מפגשים במקומות ציבוריים בין גבר לאישה שאינם נשואים, הופכים את האפשרות לדייט לבלתי מושגת.
בתפקיד הראשי מופיע הישאם פאגי, אמן ופעיל חברתי שחולל סנסציה לפני מספר שנים במולדתו, כאשר העלה עם שניים מחבריו קליפ ל-YouTube בשם "No Woman, No Drive" (פראפרזה על שירו המפורסם של בוב מארלי "No Woman, No Cry"), שלעג בביקורתיות לאיסור לנהוג שחל על נשים בארצו. הסרט לא יוצג ככל הנראה במדינה, מהטעם הפשוט שבערב הסעודית אין בתי קולנוע, אבל אולי אחד הפסטיבלים אצלנו יצליח לחשוף אותו בפני הקהל הישראלי.
