"המלבישה": בגדי המלכה החדשים
קייט ווינסלט מוכיחה לכל מי ששכח עד כמה היא שחקנית מוצלחת, מרשימה ומגוונת כשהיא מובילה את הדרמה האוסטרלית "המלבישה". מה שנראה כמו תיאטרון אבסורד קולנועי נושא בתוכו מורכבויות על התדר שבין המצחיק למבעית, ונהנה גם מהופעתו הנאה של ליאם המסוורת'
חוויית הצפייה ב"המלבישה" ("The Dressmaker") מתחילה בצורה קצת מבלבלת. שנות ה-50 בעיירה אוסטרלית כה קטנטנה שנראית לפרקים כאילו נלקחה מבמת תיאטרון, אנשים רכלנים ונחמדים לכאורה, כמו שיש בעיירה קטנה. יש פה גם משוגעת שגרה בקצה הגבעה ואישה אחת, טילי (קייט ווינסלט) שחוזרת למקום הזה אחרי שנים ומעוררת כאוס על סביבותיה. הסרט פתח את פסטיבל הקולנוע האוסטרלי בישראל.
עוד ביקורות במדור הקולנוע של ynet:
הבלבול ביצירה שביימה ג'וסלין מורהאוס שגם כתבה את התסריט יחד עם פי ג'יי הוגן ("חתונתה של מיוריאל") לפי ספר של רוזלי האם, נובע מכך שההתחלה של הסרט נחווית כמחזה (כלומר סרט) אבסורד. טילי, שבשנות היעדרותה מהעיירה שלה למדה להיות מעצבת בגדים נהדרת בפריז, מגיעה לכל מקום בבגדים מחמיאים, שלא לומר לוהטים. הם מייצרים בלגן ודיסוננס בין האבק שמתגלגל ברחובות הלא מרוצפים, לבין המשי המיובא.
קל להניח שמדובר בקומדיה, או לפחות בדרמה אבסורדית שמזכירה קצת את העולם של האחים כהן על מחוותיה הדרמטיות והקריצה לסרט עבר אחד שמוזכר בהמשך. ואכן, ההתנהגות האובר-דרמטית של הדמויות, הדיאלוגים התיאטרליים והתלבושות המרהיבות שטילי מכינה ביד אמנית לא מוערכת דיה, כולם מכוונים למשהו מוזר ומצחיק.
אלא שהעלילה, אם היה אפשר לספר את כולה בלי להרוס את ההנאה מהסרט, היא משהו אחר, אחר לגמרי. אפשר רק לגלות שהיה ניתן לייצר סרט דרמה ריאליסטי לגמרי ואפילו מעט קודר על הסיבה שבגללה טילי עזבה כשהיתה ילדה צעירה, הסיבה שבגללה היא חוזרת והאמת שהיא מחפשת.
אז מה יש כאן: סיפור טוב, אפילו מותח במידה מסוימת, שיכול היה להיות רציני להחריד, אבל הוא מוגש בתלבושת בגוונים עזים, מלא בהפוגות של תחרה, נוצות ופייטים שמקלילות אותו, ושלל קומפוזיציות בצילומים רחבים מדי פעם שמדגישים את הצבעוני על פני המשמים, את המוזר על פני המשעמם. ברגע שמקבלים את הסתירה המובנית והמכוונת שבסרט בין תוכן לסגנון, הצפייה הופכת למהנה מאוד.
חוץ מהעיצוב המרשים של העיירה והבגדים, והעלילה המבדרת-מרירה שהוא מספק, יש בו כמה דמויות משכנעות ומעניינות, בעיקר בזכות עבודת המשחק המצוינת שנושאת אותן.
בראשן קייט ווינסלט שמזכירה לכל מי שזקוק לתזכורת שהיא לא רק מהממת במראה החיצוני, אלא מוכשרת כשחקנית אופי. לצדה גונבת תשומת לב ג'ודי דייוויס בתור מולי המשוגעת, ליאם המסוורת' בתור טדי, אחד הצעירים ההגיוניים היחידים בכל העיירה השמרנית והמאובקת, והוגו וויבינג בתור השוטר האחראי על הסדר, שמסתיר בעצמו סוד על זהותו שהתושבים לא ישמחו לקבל.
דמיון שקשה שלא לשים לב אליו הוא זה של "המלבישה" ל"דוגוויל" של לארס פון טרייר. שם ניקול קידמן מתמודדת עם עיירה אכזרית למדי בסרט שמצולם כמו הצגת תיאטרון באופן קיצוני, כולל במה ותפאורה מינימלית. הדמות של טילי מזכירה אותה, וכך גם המשחק, הטון והלוקיישן. רק שבמקרה הזה מדובר באופן מובהק ביצירה קולנועית שעומדת בפני עצמה, ולא במניירה שיכולה לעצבן בהפרזה שלה.
עוד נקודה חיובית שהסרט מייצר קצת במקרה, היא האמירה שהוא מייצר על נשיות. קודם כל, הוא חוגג את הגיוון של המין הנשי, ואת השוני בין אישה אחת לשנייה, לפחות בכל הנוגע למבנה גוף. השמלות שטילי תופרת ברוח התקופה מדגישות חמוקיים ומחמיאות לכל לקוחה שלה באופן ספציפי ומדויק, בהתאם למידותיה.
בנוסף, לשם שינוי אפשר לראות על המסך הגדול מתח מיני אצל זוג עם פער גילים, כשהאישה היא המבוגרת מבין השניים. ווינסלט בת 40 היום, והמסוורת צעיר ממנה ב-14 שנה. השניים נראים טוב ביחד, חיצונית ומבחינת הכימיה בין הדמויות, בנוסף לכך שעניין הגיל לא מדובר (במקרה או שלא במקרה) בסרט עצמו, והחיבור ביניהם נראה טבעי, ומאתגר את מה שהורגלנו לראות על המסך.
כן אפשר לסייג שהדמויות בסרט סטריאוטיפיות למדי, מעין ארכיטיפים של עיירה קטנה ומרגיזה. למזלן, הדמויות של מולי וטילי מחפות עליהן. "המלבישה" הוא סרט עם התכוונות ברורה להיות משהו קצת אחר, אבל לא אחר מדי עד כדי כך שההנאה תלך לאיבוד בהתחכמות. למי שיהיה מעט סבלני, צפויות 118 דקות מרשימות למדיי.
"המלבישה" (אוסטרליה) - במאית: ג'וסלין מורהאוס. שחקנים ראשיים: קייט ווינסלט, ג'ודי דיוויס, ליאם המסוורת', הוגו וויבינג, ושרה סנוק. אורך הסרט: 118 דקות.
