תשוקה בממלכה: הסרט שלא יראו בסעודיה
סטנדאפיסט סעודי חתרני מככב בסרט החדש "בראכה פוגש את בראכה", שגורם לממלכה השמרנית להזיע. סיפור האהבה האסור מהווה חלון למדינה הסגורה ופותח שיח על מלחמת הדורות במדינה. ראיון עם השחקן הישאם פקיה
סרט סעודי שלא יצפו בו בסעודיה: הרבה מתחולל מאחורי הקלעים בסעודיה, מדינה דתית שסגרה את כל בתי הקולנוע ומפעילה צנזורה נוקשה ביותר על אמנים ויוצרים. בימים אלה מככב סטנדאפיסט צעיר ובועט בקומדיה רומנטית חדשה שמאיימת לחשוף את החיים בממלכה בפני מיליוני צופים ברחבי העולם.
הסרט "בראכה פוגש את בראכה" מוקרן בפסטיבל הסרטים הבינלאומי בברלין, ומהווה חלון למתחולל מאחורי הקלעים בממלכת הנפט. סרט מקומי אינו עניין של מה בכך במדינה דתית, לא כל שכן קומדיה רומנטית המדברת בחופשיות על בעייתיות היחסים שבינו לבינה, בחברה שמקפידה, לפחות כלפי חוץ, על קודי התנהגות מאוד מיושנים. הממלכה הוואהבית השמרנית, זו שהפיצה אסלאם קיצוני ברחבי העולם ובהשראתה צמחו תנועות טרור עולמיות, עוברת זעזועים רבים. השינויים הדרמטיים שאירעו במזרח התיכון בשנים האחרונות ומותו של המלך עבדאללה הותירו רושם על חלק גדול של החברה הסעודית, הצמא לשינוי, בעיקר בקרב צעירים וצעירות.
הקומדיה מגוללת בפני הצופים את סיפורו של בראכה, צעיר סעודי ממשפחה פשוטה, שעובד כפקח עירוני האחראי בין היתר על כפיית כללי המוסר האורתדוכסיים בעיר הנמל ג'דה. הוא נשלח לנזוף בצלם פרסומות שמצלם בפומבי נשים בלבוש מתירני, לקנוס מעשני נרגילות בציבור, ועוד שאר הטרדות שהופכות את סעודיה למה שהיא: מדינת דת.
אך בזמנו החופשי, בראכה חבר בקבוצת תיאטרון שעומדת להעלות את המחזה "המלט" של שיקספיר, כשרק גברים ממלאים את התפקידים בהצגה. קרוע בין חובות עבודתו לנטיות לבו מתאהב בראכה בביבי (קיצור של בראכה, בגילומה של פטימה אלבנאווי) - צעירה מרדנית שהפכה לכוכבת המפיצה תכנים חתרניים באמצעות סרטונים באינסטגרם - עוד רשת חברתית שמאיצה את התנועה הפנימית לשינוי פניה של סעודיה.
את תפקיד בראכה הגברי ממלא הישאם פקיה, בן 28, הלהיט החם ביותר בסצינת הסטנדאפ הסעודית והערבית. פקיה, שסיים לימודי תיאטרון באוניברסיטת קולומביה, החל להופיע על בימות בארה"ב בחודשיו הראשונים של האביב הערבי. את הדמויות הסטיריות שהוא משחק הוא החל להעלות ליוטיוב כדי להגיע לקהל רחב בעיקר בסעודיה הסגורה. הסרטונים המצחיקים הפכו תוך זמן קצר ביותר לויראליים. לפי תגובת הקהל בפסטיבל ברלין, גם "בראכה פוגש את בראכה" עומד להיות סיפור הצלחה היסטרי. הסרט עוקף ועוקץ את נוהלי הצנזורה הסעודית בכל הקשור למין ולשאר תענוגות החיים, בשנינות רבה שמסתתרת מאחורי חזות של קומדיה מצרית עממית.
הסרט כאמור לא יוצג בסעודיה, שכן אין בתי קולנוע בממלכה. "אנחנו מקווים להציג את הסרט במדינות ערביות אחרות - להשתתף בפסטיבל הסרטים של דובאי, שהוא הפסטיבל היוקרתי ביותר במזרח התיכון, ולהציג את הסרט בקיץ במצרים", מסביר פקיה. "אנחנו רוצים להגיע לכמה שיותר אנשים. כמובן שהמטרה העיקרית שלנו היא הקהל הסעודי, אבל זה ייקח זמן ועלינו להיות פרגמטיים לגבי העברת המסר.
"נכון, אין בתי קולנוע בסעודיה, אך ישנן יוזמות שונות. חברת 'ארמקו', לשעבר חברת הנפט הסעודית אמריקנית, הקימה קולנוע שנפתח באופן לא רשמי בשבוע שעבר. אנחנו מקווים שנוכל להראות שם סרטים ולארגן פגישות ודיונים. בשנה האחרונה נערכו שני פסטיבלי סרטים. זו התחלה מאוד צנועה, אך אלו הפסטיבלים הראשונים שנערכים בסעודיה זה 11 שנים. סרטים טובים מאוד מגיעים אליהם. כך שאני אופטימי".
על סעודיה אומר פקיה שהיא נמצאת בתקופת מעבר: "אם דברים נכונים יקרו זה יכול להתפתח למשהו מדהים. אנחנו יכולים להמריא. אך אם דבר לא יקרה, אנחנו יכולים בקלות לחזור לאחור. לכן עלינו להיות אופטימיים. בפסיכולוגיה אומרים: אם אתה מעלה חיוך באופן מלאכותי, בסוף תחייך. עלינו לנסות לבנות במקום להביע ביקורת. דו-שיח הוא המפתח לבניית העתיד".
אחד מרגעי השיא בסרט הוא שיח שבראכה מנהל עם אביו הקשיש והנכה, שאינו מסוגל לתקשר עם סביבתו. "אני מאשים את הדור שלך", אומר בראכה הצעיר, שסובל מנטל המסורות סביבו, שכובל את הצעירים ומונע מהם לחיות בחופשיות.
במאי הסרט, מחמוד סבאג בן ה-32 שלמד גם הוא בארה"ב, עשה בסצינה זו שימוש באוסף פרטי הנוסטלגיה הסעודית האישי שלו - צילומים, כרזות, קטעי עיתונות, סרטים - כדי להראות שבעבר הלא מאוד רחוק, רק לפני כ-40 שנה, סעודיה נראתה מערבית הרבה יותר.
"תחושת ההאשמה הזו כלפי דור ההורים באה מתוכי", מספר פקיה. ״אני רואה איך הוריי חיו אז. הם חוו תקופה מהממת. אז כספי הנפט התחילו לזרום, הכל היה נגיש ובר השגה. הדודים שלי לא היו זקוקים להשכלה גבוהה כדי לקבל משרות בכירות. היום הכל נעשה הרבה יותר תחרותי. אתה חייב להשיג תארים של אוניברסיטאות יוקרתיות כדי לקבל עבודה טובה. בני הדור הקודם נהנו מסגנון חיים נהנתני והתרגלו לחיים נוחים. במקום לקחת את הפריווילגיה הזו ולבנות עליה בסיס לדורות העתידיים, הם הפכו לעצלנים. התוצאות היום ברורות. תחושת ההאשמה כלפי הדורות הקודמים מאוד חזקה. לפחות אצלי".
לפנייה לכתב/ת 
