חיית עד הקצה ומעבר: פרידה מיוסי גרבר
מספר סיפורים אגדי, פרטנר חד פעמי לרכילות, חבר שתמיד ידע לומר בדיוק את המילים הנכונות. תחסר על הבמה ומחוצה לה. מרב יודילוביץ' נפרדת מיוסי גרבר, השחקן והחבר
החיים שחיית עד הקצה ומעבר, היצר נטול הגינונים, הסקרנות של הילד. איך זה יכול להיגמר?
פתאום צפה השיחה הזו שבה אמרת לי באופן נחרץ: "אם זה הסוף, שיהיה. אני לא רוצה הארכות חיים. את שלי עשיתי". זה היה קצת לפני הניתוח בעין ואתה, האופטימיסט הנצחי, הגורם המאזן, זה שתמיד, אבל תמיד, ראה את חצי הכוס המלאה, הרגשת את הקרקע זזה.
"אני חושב שאני מתעוור", אמרת לי ובשולי המילים לא נשמע אותו החיוך המוכר. "אני כמעט לא קורא וזה מאד חסר לי". לא לקח הרבה זמן עד שבחבורת הצעירים שהקיפה אותך תמיד – שחקנים, אנשים שאספת ברחוב, חברים של חברים - נסתדרה לה תורנות קריאת עיתונים ולו רק כדי שגרבר ימשיך להיות בעניינים כמו תמיד.
פרידה מיוסי גרבר:
עולם התאטרון מספיד: "אחד הגדולים"
בוקר אחד התקשרת ואמרת: "מצאתי את עצמי מדבר אתמול לקוליסה במקום לפרטנר". צחקת. צחקתי. שתקנו כדקה ואז אמרת: "זה מלחיץ מאד. אחרי ניתוח לב פתוח, סרטן בשלפוחית ועקירת עין, היית חושבת שכבר אין לי ממה להילחץ יותר והנה לך". צחקת. צחקתי. שתקנו. שנינו ידענו שזה כבר לא צחוק.
"יש הצגות שהחבר'ה פשוט מובילים אותי ביד", אמרת על אחת ההפקות האחרונות שכל כך אהבת – "איש קטן מה עכשיו". "עם התאורה המתחלפת והבמה המסתובבת אני פוחד שם פחד מוות", אמרת, שינית נושא ואז בטון מרוכך, כמו להרגיע, הוספת: "לבמה יש קסם כזה שמעלים את הכאבים כשאתה עליה. זה רק לפני כן שאני חרד".
עם כל הניסיון שצברת, עם כל ההצלחות, ההערכה האינסופית, המשפחה הנהדרת, שובל המעריצים שנשרכו אחריך, אוהביך וחבריך, רשימה אינסופית של אנשים, הספק תמיד ליווה אותך. גם הצניעות. שוב ושוב אמרת לי: "אני יודע עד כמה אני לא יודע וזה שומר אותי ערני".
מכל מי שנקרה בדרכך ביקשת ללמוד. קטן לכאורה כגדול, חשוב לכאורה כשולי. היית קשוב, פתוח יותר מכל מי שהכרתי אי פעם, זה מה שהפך אותך גם לשחקן כל כך טוב. חיית את הרגע במלואו ועד הקצה. לפני כמה חודשים שאלתי אם הנסיעות לא קשות לך. "אני כל כך אוהב לנסוע. אולי מכיוון שבאתי מבית מאד עני ואפילו לטיולים של בית הספר לא היה כסף".
זו היתה השיחה על עדנה פלידל שהפתיעה אותי במיוחד. שנים חלקתם במה. "החתונה" של ברכט, "שקרים" של יו וויטמור, 400 הרצות של "קידוש", המחזה הראשון של הספרי שהציג על במת התיאטרון הרפרטוארי, ועוד שורה ארוכה של שלאגרים כמו שנהגת לכנות אותם, הפכו אתכם לפרטנרים, מילה מקודשת עבורך. "לא היינו חברים, אבל על הבמה הקשר בינינו היה אדיר. היא לימדה אותי המון. היא היתה תקופת ההתבגרות שלי בתיאטרון, גיל המעבר בין קונץ מאכער לשחקן".
לא הבנתי, אמרתי: הלוא היית כבר עם שנים של עשייה מאחוריך. "הייתי עסוק בקונצים, בהצחקות ובכיבושים. שיחקתי פחות ברצינות. עשיתי המון דברים באותה תקופה – הנחיתי תכנית רדיו, הייתי בתיאטרון הבובות של אריק סמית. ביליתי בערבים, הייתי מלך הדיסקוטקים, בליין ענקי. הייתי הולך לישון בחמש בבוקר, בעשר כבר הייתי בחזרות בתיאטרון ובשתיים באולפני צילום. בלילות חמישי לא ישנתי כי ערכתי את תכנית הרדיו ששודרה למחרת. אז שיחקתי בלי לשים הרבה לב למה שאני עושה. עדנה מיקדה אותי. אני חושב שהיום אני יותר שחקן. מה שמפתיע הוא שככל שיש לך ניסיון, כך אתה יודע עוד כמה ידע אתה חסר. זה אינסופי".
מעולם לא פחדת לראות ולומר את הדברים כמות שהם וגם על זה היית נערץ. בתקופה שמיניוּת "אחרת" התקיימה באפילת הסוד, והומואיות הושתקה ונשתקה, הרבה לפני מצעדי הגאווה, חיית בגלוי. מעולם לא היית צריך להצהיר על בחירותיך מכיוון שחייך היו פתוחים כמו ספר ונטולי קומפלקסים. אריק סמית, בן זוג אהוב, שותף פורה ומפרה לחיים וליצירה. רפי ויינשטוק, האהבה הגדולה של חייך. תמיד נוכחים. תמיד באור.
"כשהכרנו רפי היה בגיל שהיום היו זורקים אותי לבית הסוהר בגללו", אמרת כששאלתי על פער הגילאים ביניכם. "הוא היה מיוחד במינו. צועני. לא צפוי. לא מתחשב במוסכמות. ילד פרחים". דאגת לו. הוא דאג לך. ערבות הדדית שנמשכה עד הסוף. "אני הרבה יותר ממוסד ממנו. רק תראי כמה שנים אני בתיאטרון".
האמנת בחופש בכל מאודך. שנאת העמדות פנים. ראית בהיר וברור אל תוך הנפש. הכרת את החיים על כל צדדיהם. ידעת לנקות את התפל מהעיקר. היית מספר סיפורים אגדי, פרטנר חד פעמי לרכילות, אוזן וכתף, חבר שתמיד ידע לומר בדיוק את המילים הנכונות. האיש הכי מצחיק שהכרתי. יקר, נדיר ונדיב. מענטש. תחסר לי, גרבר. על הבמה ומחוצה לה. תודה על הרגעים הבלתי נשכחים. תודה על הזיכרונות. לא נשכח.
