פליט סורי פתח אתר: "תודה עם ישראל"
"למה שנהיה אויבים של היהודים? הם האנשים הנדיבים בעולם". בראיון מיוחד ל-ynet מטורקיה, לציון 5 שנים למלחמה בסוריה, מתאר עבוד דנדשי את סיפורו האישי: ההפגזות, הבריחה והחלום. ויש לו מסקנות: "פוטין אידיוט, האופוזיציה לא בוגרת. וצריך לפחות להגיד תודה לישראל"
"פתחתי את האתר הזה שאומר תודה לישראל כי זה הדבר המינימלי שהסורים יכולים לעשות וזה היה צריך להיעשות מזמן. אם אנחנו לא יכולים לעזור לאנשים שעוזרים לנו, אז לפחות צריך להגיד תודה".
בחודש הבא יציינו בסוריה חמש שנים למלחמת האזרחים העקובה מדם, שהחלה כהתקוממות עממית כמו בשאר מדינות ערב והפכה מאז למלחמת הכול בכול. עבוד דנדשי הוא אחד מאותם מיליוני סורים שהמלחמה טלטלה את חייהם, אך בשונה מאחרים הוא חווה את המלחמה גם באזורים המזוהים עם תומכי אסד וגם באלו שבהם שולטים המורדים.
בשיחה עם ynet מאיסטנבול מספר דנדשי, איש הייטק בן 39 שאת רוב חייו בילה במפרץ, על מה שחווה מתחילת המשבר בסוריה שסופו לא נראה באופק. דנדשי נולד באיחוד האמירויות, אך משפחתו הסונית היא מהעיר חומס שבמרכז סוריה, שכונתה בעבר "בירת המהפכה". הוא בעל תואר במדעי מחשב וכעת עובד כמנהל פרויקטים עבור חברה קנדית.
את זרעי המחאה בסוריה הוא חש עוד זמן רב לפני 2011: "אבא שלי עזב את סוריה בצעירותו ועבד במפרץ כי לא היו עבודות בסוריה. אני עזבתי את סוריה כדי לעבוד מחוץ למדינה וגם הדור שאחריי יצטרך לעבוד מחוץ לסוריה. זה רק מראה לך עד כמה הרסנית הייתה מפלגת הבעת' עבור סוריה".
אובדן הוריו בשנות התשעים היה עוד זרז לשנאתו למשטר המושחת של בשאר אסד: "אמא שלי נהרגה בתאונת דרכים קטלנית. באזור שבה התרחשה התאונה לא היו בתי חולים או קליניקות שיטפלו בה. אבא שלי חלה ובחומס לא הצליחו לטפל בו. היו צריכים לקחת אותו ללבנון. איבדתי אותם בגלל ההתנהלות של שלטון הבעת'".
ולמרות זאת, דנדשי רצה לחזור למקורות ולמשפחה, אחרי שנים בניכר: "בשנת 2010 חזרתי לסוריה. רציתי להקים עסק משלי, התארסתי. החיים היו נפלאים. עבדתי מאוד קשה במשך שנים במפרץ והשתמשתי בכסף כדי לקנות בית באזור חומס". הוא צוחק במרירות ואומר שבזמנו "זה נראה רעיון טוב".
האהבה מתה
הבית שקנה היה באזור סוני, ולא בזה העלווי - העדה השלטת בסוריה מאז עליית משפחת לשלטון: "אז לאף אחד לא היה אכפת איזה אזור שייך לאיזו עדה. אבל המצב השתנה".
אז אתה קונה בית, מתארס ואז מתחילה ההתקוממות.
"בנוגע לארוסה - מלחמה יכולה לגרום לאנשים להתקרב, אבל היא גם יכולה לגרום לאנשים להתרחק. כמה מבני הדודים שלי מצאו אהבה במהלך המלחמה ונישאו, אבל אצלי זה היה הפוך. הלחץ של המלחמה היה יותר מדי עבורנו ולא הייתה דרך בשבילנו להישאר יחד".
הוא מספר כי בתחילת ההפגנות, במרס 2011, "הייתי ניטראלי. לא תמכתי באף אחד כי החיים שלי היו טובים. לא הייתי צריך את הממשלה ורק רציתי שהם יעזבו אותי בשקט".
דנדשי משחזר שיחה נוקבת עם דודו מחומס: "ב-18 באפריל היה לי ממש ויכוח עם דוד שלי כי כל הצעירים בכפר רצו לצאת ולהפגין ואני שאלתי אותו מה הם חושבים שהם ישיגו בזה. הדוד שלי כל כך כעס עליי ואמר - 'אתה היית צריך לחיות בסוריה ולטעום את חוסר הצדק שאנחנו חווינו כדי שהדם שלך יבער".
שחטו 100 איש, רק כי הפגינו
אבל דווקא אחרי אותה שיחה הגיע המפנה: "באותו לילה הייתה הפגנה ענקית של עשרות אלפים בכיכר השעון בחומס. זה היה כיכר תחריר של סוריה. עבור המשטר הדיקטטורי זה היה בלתי מתקבל על הדעת והם שלחו את המודיעין שרצח 100 אנשים באותו לילה. פשוט רדפו אחריהם ושחטו אותם. היום כשאתה שומע על 100 אנשים שנהרגים בסוריה זה נשמע שגרתי. אבל באותם ימים לא היה צבא סוריה החופשי, לא היה אל-קאעידה, לא היה דאעש. אף אחד לא היה חמוש. המשטר רצח כל כך הרבה אנשים באותו יום רק כי הם הפגינו. אחרי שזה קרה - איך אפשר להישאר ניטראלי?".
לאחר מכן, מספר עבוד, הוא החל להתראיין לתקשורת הבינלאומית בניסיון להסביר מה קורה בחומס: "הייתי במצב הזה בחומס בערך שנה עד פברואר 2012. אז הצבא הסורי החליט שהגיעו מים עד נפש מבחינתו ופלש לשכונה שלי. הם היו בבית שלי, בדקו את החפצים שלי ובדקו אם השם שלי ברשימת המבוקשים. במשך שבוע התבצרתי בבית והייתי תחת הפגזות ארטילריות. זה היה די נורא".
כמה חודשים אחר כך החל דנדשי לנדוד. הוא עזב לבית של הסבים והסבתות בכפר אחר באזור חומס, "אבל גם שם המצב לא היה טוב בהרבה". אז הוא החליט לעשות צעד דרסטי ולעבור לטרטוס, עיר החוף שמזוהה עם העדה העלווית ומשטר אסד.
"חשבת לעצמי שהמלחמה בטח תיגמר עוד כמה חודשים והממשלה הולכת לנצח את המלחמה", הוא מסביר. "אז החלטתי לעבור לטרטוס במרס 2012 עד שהדברים יירגעו ואז אחזור לחומס. נשארתי שם שנה וחצי, לא חשבתי שאשאר שם כל כך הרבה. שהיתי שם בשני מלונות ואיכשהו הצלחתי לעבוד. טרטוס לא הושפעה ישירות מהמלחמה, אבל כל שבוע היו הלוויות צבאיות. החדרנית באחד המלונות ששהיתי בהם אמרה לי שבכפר שלה לא נותרו צעירים בשביל לשלוח ללחימה והיא הייתה עלווית. זה היה שוק עבורי כיוון שראיתי את המלחמה מהאזור של האופוזיציה ולפתע אני באזור של המשטר".
הבריחה מסוריה
בספטמבר 2013 הוא הבין שהגיעה העת לעזוב: "הדברים התחילו להיות משוגעים בסוריה. אסד התחיל להשתמש בנשק כימי. דאעש השתלט על א-רקה. לאחים שלי יש חבר שהיד שלו נגדעה שם כי הוא גנב. זה הרגע שבו החלטתי שאני לא הולך להישאר יותר בסוריה".
התחנה הבאה של עבוד הייתה לבנון השכנה שגם בה "יציבות" היא מילה גסה: "הייתי שם שבועיים, ראיתי קרובי משפחה שעזבו את סוריה לפני כן ואז נסעתי לטורקיה. מאז ספטמבר 2013 אני שוכר שם דירה למה לא נשארתי בלבנון? עברתי באזור כשהיה בו קרב יריות, אז חשבתי לעצמי - 'אני עוזב מלחמה אחת בשביל אחרת?'".
על טורקיה יש לו בעיקר דברים טובים להגיד, אבל העתיד שלו שם - כמו של רבים אחרים - אינו ברור: "טורקיה הרבה יותר טובה מסוריה ולבנון, אבל השאלה הגדולה היא מה יקרה איתנו בטווח הארוך. הטורקים לא יודעים מה הם יעשו איתנו ואני לא יכול להישאר בלי מדינה כל החיים שלי. כרגע אני מנסה באמצעות חברים להגיע לקנדה".
שני הצדדים כבר הפסידו
הוא לא היחיד. רבבות סורים מנסים להגר לקנדה: "למה לשם? קנדה בראייתי היא המדינה הטובה בעולם כיוון שיש בה את האנשים הטובים בעולם. כשהייתי בטרטוס כל החברים שלי וכל קרובי המשפחה ניתקו איתי קשר ופחדו לדבר איתי. האנשים היחידים שדיברו איתי הם חברים שלי מהקהילה היהודית בקנדה. אני רוצה להיות עם האנשים שהכי אכפת להם ממני".
בראיון עם דנדשי סייעו מיכל רזניק, שנמצאת עמו בקשר בשנתיים האחרונות, וכן ניר בומס, חוקר במרכז דיין באוניברסיטת תל אביב שעובד עם בלוגרים סורים במשך עשור. כמי שחווה את המלחמה משני צדי המתרס מעניין לשמוע את המסקנות שיש לדנדשי. "שני הצדדים כבר הפסידו כי הגורל של הסורים לא נמצא בידיהם. המשטר תלוי לגמרי בחיזבאללה הטרוריסטים, באיראנים ובוולדימיר פוטין. האופוזיציה מסתמכת לחלוטין על הקטארים, הסעודים והטורקים.כל סורי שטוען שהצד שלו מנצח הוא אידיוט. זה מדהים איך כל שנה הדברים נהיים רק גרועים יותר כשאתה חושב שכבר לא יכול להיות יותר רגע".
הוא מבהיר כי הוא נגד המשטר וחושב שאסד חייב ללכת, אז מוסיף: "הסכסוך הזה לעולם לא ייפתר באופן צבאי ומצד שני כרגע לאף אחד אין פתרון פוליטי. פוטין הוא אידיוט שחושב שהוא יוכל לשנות עובדות בשטח כדי לעזור לאסד. הם לא למדו דבר מאפגניסטן ומהנוכחות האמריקנית בעיראק? במצב הנוכחי הצדדים ימשיכו להילחם שנים עד שמישהו יבוא עם פתרון פוליטי אמיתי".
אבל מסקנה אחת ברורה מחמש השנים האחרונות יש לו - ישראל היא ממש לא השטן הגדול, אלא להיפך. "ישראל עושה בדיוק את מה שהיא צריכה לעשות. היא לא לוקחת חלק במלחמה, אבל עוזרת לסורים שנפצעו וצריכים עזרה. וזה לא רק הממשלה. ישראלים מסייעים לפליטים סורים בירדן, ביוון, סרביה, בצפון אמריקה. "אף אחד לא היה מאשים את היהודים והישראלים אם הם היו אומרים שזו לא הבעיה שלהם. זה אגב מה שהרבה ערבים ומדינות ערב עשו. מדינות המפרץ, למשל, סגרו את שעריהן בפני סורים - ואלו המדינות שקוראת לעצמן החברות של סוריה".
אין סיבה שנהיה בעימות עם ישראלים
הוא מזכיר את החינוך שקיבל. "גדלתי על משפטים כמו 'האנשים האלה הם האויבים שלך. היהודים הם רשעים'. ואז ראיתי שהיהודים הם האנשים ההומאניים והנדיבים ביותר של העידן הזה. כשאני ורואה שחיזבאללה והאיראנים באים להרוג אותי ואני מגורש מהבית שלי על ידי סורים ואז אני שומע שישראלים ויהודים עוזרים לסורים אז הראייה שלי על העולם משתנה".
לפיכך, הוא אומר, "ביום מן הימים כשהמלחמה הזו תיגמר, ואין ספק שהיא תיגמר מתישהו, אני לא רוצה שהסורים יהיו מעורבים בעימותים שאינם נחוצים. אין שום סיבה שנהיה בעימות עם ישראלים. איזה מין מחלוקות יש בין הצדדים? הגולן למשל הוא נושא שקל מאוד לפתור, בטח לעומת נושאים אחרים ומסובכים באזורנו".
"מדוע שנהיה אויבים של היהודים?", הוא שב ומדגיש. "בזמן שדונלד טראמפ משמיץ אותנו, כשדנמרק ושוויץ מחרימות חפצים של פליטים סורים, כשכל המדינות האלה פונות נגדנו - יש לנו את היהודים שאפילו מסכנים את עצמם כדי לסייע לנו. אז למה שאני אהיה אויב של היהודים? הם הוכיחו שהם רוצים להיות חברים שלי, הם הושיטו את ידם, אז למה שאני אפנה נגדם?"
בדצמבר 2015 השיק עבוד אתר בשם "תודה לך ישראל", שנועד להנציח את הסיפורים של יהודים וישראלים שעוזרים ועזרו לעם הסורי. "יש כל כך הרבה סיפורים שאני רוצה להעלות. כל יום יש סיפורים חדשים של ישראל שעוזרים לסורים. מבחינתי בגלל שאנחנו כסורים לא יכולים לתת בחזרה ליהודים את מה שהם נותנים לנו, אז לפחות צריך להגיד להם תודה.
אתם אפילו לא יכולים להגיד תודה?
"אני זוכר שדיברתי על כך בפעם הראשונה ב-2014 כשראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו ביקר פצועים סורים ברמת הגולן וצילמו תמונות שלו. אני זוכר אז שהאופוזיציה הסורית אמרה שנתניהו צריך להפסיק להשתמש בפצועים סורים עבור תעמולה ועוד שטויות במיץ עגבניות. אני אמרתי בזמנו לאופוזיציה - 'אתם משוגעים? אתם אפילו לא יכולים להגיד תודה?' זה כל כך לא בוגר".
הוא סיפר כי כתב את המסר הזה בבלוג שלו, "ואז האופוזיציה הסורית מחקה את ההודעה בנושא מהאתר שלה. לצערנו המציאות במזרח התיכון היא שאין פוליטיקאי ערבי שיגיד תודה לישראל. זו המציאות של המזרח התיכון כי אז הם מאבדים תמיכה ופופולריות".
דנדשי נמצא בקשר עם אחיו במפרץ ובטורקיה, אך עם סוריה הוא כרת גט: "אף אחד ממשפחתי לא נשאר שם. אני האחרון שעזבתי את סוריה מהסביבה שלי. כאשר עזבתי בספטמבר 2013 ידעתי שלא אחזור לסוריה לעולם. כשביקרתי את ביתי בחומס ב-2012 ראיתי שבית השכן נהרס כליל ושלי נפגע. אבל לקחו את הכול מהבית ולא נשאר כלום. בכל מקרה, זה לא בידיים שלי. זה נגמר. אני לא הולך לחיות שם יותר. אני חייב להמשיך הלאה".
לפנייה לכתב/ת 
