"לא שולחת את בתי לגן כדי שלא תיפגע"

"אף פעם לא היו לי חרדות, אבל בלילה הראשון אחרי שהבת שלי נולדה, לא יכולתי לישון. רק ישבתי והסתכלתי עליה עד חמש בבוקר. הייתי מאוד הורמונלית, אחרי ניתוח קיסרי ולא יכולתי לתאר לעצמי איך אני יכולה לשמור על דבר כזה בחיים", אומרת שרון אנקווה (32), אמה של דנה, בת השנה וחצי".

"מאז החרדות שלי מתפתחות ומשתנות לפי קצב הגדילה שלה. עד גיל שנה היא הייתה עם מכשיר בייביסנס, כי יום אחד היא התחילה להיחנק מתוך שינה, כנראה מהרוק שלה. הייתי כל כך לחוצה, שלא הצלחתי להעיר אותה ולהסדיר לה את הנשימה, רצתי לשכנה שעזרה לי".

שרון אנקווה: "החרדות שלי משתנות לפי קצב הגדילה של הילדה"

אומרים שעם ההורות מגיעים גם פחדים ודאגות שלא נגמרים אף פעם. לכל גיל יש את החששות והמחשבות שלו, מתוך רצון שיהיה הכי טוב לילד שלנו אבל מתי כל החרדות האלו בעצם פוגעות בילדים ובעצמנו? ומה אפשר לעשות איתם? ניסינו לבדוק.

"קמה לבדוק אם היא נושמת"

אנקווה מספרת שהיא גם אני מאוד חוששת מנפילות של בתה. "בקיץ היא כבר קיבלה מכה וירד לה דם, מאוד נבהלנו. לא הייתי היסטרית לידה, ניסיתי להחזיק את עצמי, אבל בפנים זה הרגיש נורא. אני תמיד מדמיינת שקורה לה משהו. בלילה אני קמה כמה פעמים לראות שהיא נושמת – אלה דברים מאד קשים".

- את חולמת על כל מיני תרחישים?

"ברור, אני חולמת כל הזמן ויודעת שזה קורה להרבה אנשים וגם שאלו לא פחדים מבוססים או רציונליים. אני מבינה את זה עם הראש, אבל קשה לי להתמודד. לדוגמה, ביום חמישי היינו בגינת שעשועים יחד עם אבא שלה. פתאום ראיתי שהיא מטפסת לבד על המגלשה. אמרתי לבן זוגי בהיסטריה: 'תראה מה היא עושה!' והוא ענה לי שהיא כבר מזמן עושה את זה. כשהיא מטיילת איתי, אני לא נותנת לה לעשות את זה".

- הילדה שמה לב שאת בחרדות?

"היא קולטת אותנו בשניות. למשל, אם היא משתעלת בזמן האוכל, אני מסתובבת מיד לראות מה קורה לה ואז היא רואה שאני מסתכלת וחוזרת על זה שוב, בכוונה".

- את חושבת שתיפטרי מהחרדות שלך יום אחד?

"אני כבר יודעת שהן לעולם לא יעלמו, מאז שהיא נולדה ומתחזקת, אז גם אני מתחזקת. למשל, פעם בכל מחלת חום הייתי מדמיינת שזה חיידק טורף, היום אני כבר הרבה יותר רגועה ביחס לזה. אני מאוד מקווה שהחרדות יעברו לי, אני תמיד מזכירה לעצמי שהיא בסדר ומוגנת. למזלי, אבא שלה מאזן אותי – הוא לא חרד, אבל מאד אחראי".

"לא מכניסה בלונים הביתה"

"כשבתי התחילה לזחול ואז ללכת – פחדתי מאוד שהיא תפגע ותפצע. הייתי מגנה, שומרת ומטפלת בכפפות של משי. היו לי חרדות נוראיות, במיוחד בלילות, כשהיא ישנה. למשל, יום אחד קראתי על ילדה שנחנקה מבלון ומתה – זה ערער אותי לחלוטין ומאז אני לא מכניסה בלונים הביתה", מספרת עדי אברהם (35), אמא לילדה בת שנה וחצי. "המציאות הזאת מאוד מפחידה אותי, בעיני לאף אחד אין חסינות וזה הפחד הנוראי שיקרה משהו שלא בשליטתי כאמא".

עדי אברהם: "לא לוקחת בייביסיטר"

- ומה הפתרון שלך לזה?

"היום הבת שלי תמיד צמודה אלי. אני לא לוקחת בייביסיטר ובטוח לא מתכננת לשלוח אותה לגן. אני מאמינה שכשתגדל, היא תהיה במסגרת של חינוך בייתי, כי בעיני גם בבית ספר היא עלולה לעבור התעללות או חרם. כולנו יודעים כמה ילדים יכולים להיות דורסניים – מי מאיתנו לא סבל ממשפטים מכוערים של ילד בגן או בכיתה? אני פשוט לא מסוגלת לשלוח את בתי למסגרת, כי אני כל הזמן שומעת על התעללויות למיניהן.

"מעבר לזה, אני מודעת היטב, שאף אחד לא יהיה רגיש לצרכים שלה, כפי שאני רגישה. מפחיד אותי לדעת שיהיה לה עצוב ואני לא אהיה שם בשבילה. אני מודעת לגמרי שזו שריטה שלי והחרדות שלי רחוקות מלהיות רציונליות, אבל אני עושה הכל כדי להגן על הבת שלי וזה מה שהכי חשוב בעיני".

בטוחה שמאבדת את הילדה

טלי יורן (39) אמא לבנות (12, 11, 7.5, 6) מספרת שמהרגע שיצאה מחדר לידה, התחילה להריץ תסריטים בראש. "חשבתי שיחליפו לי את הילדה, או יותר גרוע, יחטפו אותה. בהמשך, כל תסמין או מחלה, הריצו אותי לרופאים. כמה בדיקות השתים הראשונות עברו, לא תמיד לצורך. כשקרה משהו אמיתי, תמיד הייתי בטוחה שאני מאבדת ילדה.

"למשל, פעם אחת היא נפלה וירד לה דם מהראש. זה היה ביום כיפור. רצתי איתה על הידיים לבית של האחות הקרובה ועידו רץ להביא את האוטו כדי שאם נצטרך לקחת לבית חולים יהיה קרוב. כל הדרך פשוט בכיתי, בטוחה שהילדה הולכת. כשהיא חטפה דלקת אוזניים והרופאה נתנה אנטיביוטיקה ואינהלציות, ישר חיפשתי דעה שניה".

- האם החרדות שלך משתנות ככל שהבנות גדלות?

"היום אלו חרדות מסוג אחר לגמרי. במקומות עם המון אנשים אני פשוט מבועתת אם אני לא רואה אחת מהן ליותר משלוש שניות, הגדולה נוסעת לבית הספר באוטובוס שיוצא מתחת לבית, אנחנו עומדים איתה בתחנה עד שהאוטובוס מגיע למרות שאפשר לראות אותה מהחלון. אם היא מאחרת לחזור הביתה אני כבר מתחילה להתקשר לפלאפון שלה.

"כשהן יוצאות לטיול של כמה ימים אני לא ישנה. למזלי אני מכירה אישית את אחת המורות ומרשה לעצמי לשלוח טקסטים כדי לוודא שהכול בסדר".

- איך החרדות שלך משפיעות על הבנות?

"הגדולה שלי חרדתית כמוני. כשאנחנו יוצאים לטייל היא כל הזמן משגיחה על האחיות שלה. אם אחת מתרחקת טיפה היא באה לכעוס עלינו שאנחנו לא משגיחים. אנחנו צריכים לשכנע אותה שתשחרר כי זו האחריות שלנו והיא פה על תקן ילדה ולא על תקן הורה. אין לי ספק שעשיתי לה נזק עם החרדות שלי. היום אני מנסה לתקן. ברור שעם הקטנות זה כבר פחות אקוטי, אבל גם איתן אני עדיין לא ממש אמא משוחררת ומשחררת".

הורות הליקופטר

"פחד הוא דבר טוב כי הוא מעורר, מחדד את החושים, גורם לנו להיות מרוכזים יותר. הבעיה היא כשזה כבר לא פועל לטובת הילד, אלא לרעתו וזה גם מזיק לך כהורה", אומרת לימור בר-אפטר, פסיכולוגית קלינית, מטפלת בילדים ונוער ומדריכת הורים.

לפייסבוק הורים של ynet כבר הצטרפתם? היכנסו

"התפקיד המרכזי שלנו בהורות הוא למצוא כל הזמן איזון – מצד אחד לשמור עליהם ומצד שני לגדל אותם ולחזק אותם, לתת להם כלים להתמודדות. ההורות המגוננת, או איך שקוראים לה, 'הורות הליקופטר', אלה הורים שכל הזמן מרחפים מעל ילדיהם – עוזרים להם, תומכים בהם. הבעיה מתחילה כשזה עובר גבול מסוים – זה גורם לילד לגדול תלותי, וזה מעביר לו מסר שלבד הוא לא מסוגל להתמודד. בגיל קטן יש הצדקה ל"ריחוף" הזה, כי צריך לשמור את הילד, אבל חשוב מאד עם הגיל טיפה לשחרר".

- למה אנחנו מפחדים כל הזמן שיקרה משהו לילד?

"בגלל ההתפתחויות הטכנולוגיות אנחנו חשופים כל הזמן למידע – כל הדברים האלה גורמים להעלאה של החרדה, כמו למשל, פדופיל שנתפס ברעננה או תינוק שמת מוות בעריסה. מכלול הדברים האלו יכול לגרום להעצמת החרדות הלא רציונליות. אנחנו מתחילים לחשוב חשיבה קטסטרופלית ועולים בראש הסיכונים שיכולים לקרות. אני לא אומרת להיות שאננים, אבל פשוט תחשבו – הסיכוי הסטטיסטי שזה יקרה לכם הוא כל כך נמוך.

"זו כבר הופך לפתולוגיה לא רק של האם, אלא של הילד, וזה יכול להוביל לבעיות התפתחות אצלו ולבעיות אצל ההורה, למשל, חרדה חברתית, חרדה שכוללת מחשבות טורדניות, שליליות ובלתי פוסקות. זה גם יכול להיות בצורת התקפי פאניקה – דפיקות לב מוגברות ונשימות".

- אז מה את מציעה לעשות?

"לדבר עם הורים נוספים, לקבל פידבק חיצוני זה מאד חשוב, זה יראה לנו שאנחנו נורמליים וכל אחד חווה דברים דומים. לצרוך במינון ידיעות חדשותיות ולקחת את הדברים בפרופורציות.

"במצבים בהם ההורים חוששים מה יקרה לילדים שלהם מחוץ לבית, להצמיד אותם אליהם זה לא הפתרון. חייבת להיות אופציה לדיאלוג, בו ההורה ינחה את הילד לגבי ההתנהגות בחוץ, מה שיעזור לו לפתח כישורים חברתיים. ובמצבים כשהמצוקה של אמא מאוד גדולה והיא מתחילה לשים לב שזה מתחיל לפגוע בהתפתחות של הילד, הייתי אומרת לפנות לעזרה מקצועית – שיחה עם פסיכולוג או טיפול תרופתי".