החדש של קניה: אסון מרהיב לשמיעה
אלבומו החדש של קניה ווסט "The Life of Pablo" הוא רכבת הרים מרתקת, לא קוהרנטית ובוטה של אדם שהאגו שלו יצא מכלל שליטה. ובכל זאת, בזכות עושר הצלילים, הרעיונות וההפקה - הבלאגן הזה דווקא עובד היטב ומאתגר שוב ושוב את האוזן בכל האזנה
איך לעזאזל אדם אמור לגשת ליצירה מבלי לחשוב על העומד מאחוריה, ולמה שמישהו בכלל ירצה לעשות זאת? כן, מוזיקה באמת על זמנית לא צריכה להיות מחוברת ליוצריה בחבל טבור, ואם היא עומדת במבחן הזמן עשרות שנים קדימה - בשלב מסוים היא תתנתק מהם, ירצו בכך או לא.
אבל כשמדובר באלבום חדש של קניה ווסט, במיוחד "The Life Of Pablo", לא רק שאין שום יכולת לנתק את האישיות, התסביך והפולחן מהיצירה. ווסט מטביע את חותמת האיכות שלו עמוק מספיק כדי לעצור כל ניסיון של אחר לנכס אותה לעצמו, או למנוע ממנה חלילה לקבל חיים משל עצמה.
כי אף אחד לא יכול לשיר על קניה ווסט כמו קניה ווסט. השירים הללו הם שלו, שיגעון הגדלות הוא שלו ורק שלו, ואף אחד לא יאהב אותו או ישנא אותו כמו, ובכן, הוא עצמו. זה בעצם הסיפור הגדול מאחורי "חיי פבלו", אלבום דו קוטבי, מאני דפרסיבי, רכבת הרים מרתקת, צבעונית, בוטה ובעיקר לא קוהרנטית, של אדם אחד שהאגו שלו יצא משליטה.
ההתנהלות התקשורתית המטורללת של המוזיקאי מהשבועות האחרונים כללה בין היתר רצף ציוצי טוויטר אקסצנטריים בהם הוא מתחנן למייסד פייסבוק מארק צוקרברג שיוציא אותו מחוב של 53 מיליון דולרים שהאלבום החדש יצר לו (אבל למה לא בפייסבוק?), התקף זעם מאחורי הקלעים של "סאטרדיי נייט לייב" ומשחק פאסיב-אגרסיבי עם מועד יציאת אלבומו החדש, תוך משחק בעצביהם של המעריצים הסקרנים.
אלו נאלצו רגע אחד לכסוס ציפורניים בעקבות הבטחה להאזין לאלבום במועד קרוב, וכעבור לא הרבה זמן לקבל דחייה בשל חוסר יכולת של האמן האהוב עליהם לגבש עד לרגע האחרון רשימת שירים שהוא שלם איתה. טייטלים הוחלפו מספר פעמים (שמו המקורי של התקליט היה "So Help Me", אחר כך הוחלף ל-"Swish" בטרם התקבע על שמו הסופי), שירים נכנסו, אחרים הושמטו, ולבסוף 17 מהם נותרו באלבום.
"פבלו" הוקלט בפרק הזמן הרחב שבין 2010 ל-2016, כשהוא חולש על מספר רב של לוקיישנים - ביניהם מקסיקו, איטליה, טורנוטו, ניו יורק ולוס אנג'לס. מספר בלתי אפשרי של מפיקים מעורבים בו, כמו ריק רובין, האדסון מוהוק ומייק דין, והוא כולל שיתופי פעולה עם השמות החמים ביותר במוזיקה בשנים האחרונות - מריהאנה, דרך קנדריק לאמאר ועד קיד קאדי, צ'אנס דה ראפר ודה וויקנד. כמו קניה, כך גם היצירה שלו, סובלת לעתים מחוסר אחידות ברמתה, ומחוסר יכולת מוחלט להבין מה היא הולכת לעשות בעוד רגע.
עוד ביקורות אלבומים בערוץ המוזיקה של ynet:
המיטב של אולארצ'יק: הזמן להתמסר לממזר
כוכב לא נופל: על החדש של דיוויד בואי
כהנא צדק, רייכל פחות: אלבומים חמים לחורף
לכתוב על "TLOP" זה בעצם לכתוב על קניה ווסט, ולספר את סיפורו של הכוכב הגדול ביותר שהולידה המאה ה-21 עד כה. כל זאת דרך האגו טריפ, החרדה, הפארנויה וברגעים מוסימים - קצרים אך נוכחים, גם טיפות המודעות העצמית. "איבדתי את שפיותי לפני הרבה זמן", הוא אומר בעצמו ב-"Feedback" המצוין, וחוסך לכם זמן וביקורת. "תנו לי שם של גאון שהוא לא משוגע", הוא מוסיף, ונו, גם את העבודה של המסנגרים הוא עושה לא רע.
ב-"Waves" המצוין גם כן הוא "זה שהביצ'ס אוהבות, לא מפחדת ללכת מכות". שנייה לפני כן, האקפלה "I Love Kanye" היא מסמך אישום ומכתב הערצה בו זמנית, שנע בין שנאה לקניה החדש, געגועים לקניה הישן והמתוק ובאותו זמן רצון לפגוש את קניה. מה שבטוח זה שהוא "אוהב אותך כמו שקניה אוהב את קניה".
היחס ל"Pablo" משתנה תכופות, לעתים עם כל האזנה. הוא תלוי מצב רוח, גישה והתחושה הכללית שמאזינו חש כלפי יוצרו. יש מי ששמע אותו וחשב שמדובר בחתיכת קשקוש לא מבושל ונטול נשמה, וברגעים מסוימים הוא אכן כאלה. הם בודדים, אמנם, אבל קטעים כמו "Low Light" ,"Highlights" ו-"30 Hours" יכלו בהחלט להיחשב בי-סיידים, וגם ככאלה הם לא היו ממש מוצלחים. האחרון, למשל, הוא זוועתון אוטוטיוני משוקץ, שהמקום היחיד שהוא צריך להישמע בו הוא בסטריאו של רכב ערסים עם חלונות אטומים לרעש.
ועדיין, רוב רובו של "Life Of Pablo" יותר מראוי, למי שיש סבלנות לעמוד בעליות ובירידות, שככל הנראה מלווות את האיש שכתב אותו. "Famous", כולל השורה ההיא על טיילור סוויפט, היא ללא ספק הרצועה החזקה באלבום - אבל היא בהחלט לא דבר נדיר ברצף הרעיונות המהיר הזה, שמתלכד כולו לכדי אסון די מרהיב.
"the Life Of Pablo" בקצת יותר מ-2 דקות. רצף רעיונות מרהיב
"Freestyle" הוא קניה למי שהצטרף לעגלת הנוסעים של הבחור המוכשר הזה בסביבות 2010. "Ultralight Beam" הגוספלי שפותח את האלבום מכוון למי שהיה שם עוד מימי "Late Registration". "Wolves" פרנואידי כמו שהוא אפוף תסביך אלוהות, "FML" שקול ומחושב תודעתית וכלכלית, ומדבר על הצורך "לוותר על נשים לפני שאני מאבד חצי מהרכוש שלי". ויש בו גם רגעים של נפילה לתהומות דיכאון, מודעות ורחמיים עצמיים ב-"Real Friends", בו הוא מבכה את חייו החברתיים ואובדן החברות האמיתית. קניה ווסט אומר על עצמו שהוא חי ללא גבולות אבל בהחלט מודע לכמה אנשים רוצים להפיל אותו. ולמרות שהוא מודה שאיכשהו הוא זה שתמיד דופק לעצמו את החיים - לו ורק לו מותר להגיד את זה בקול.
באותו טנטרום בו הוקלט מקלל ומוציא עצבים על כל העולם, ציין ווסט את פבלו פיקאסו ופבלו אסקובר כדמויות חשובות שגם הן לא מצליחות להשוות את היקף השפעתו על העולם. לא, הפבלו היחיד שמשתווה לו הוא אותו פבלו מ"החיים של" - תמונת מצב של אמן בשיא הצלחתו, תיאור מדויק של אישיות מלאת רעיונות, עליות וירידות, שמות מתחלפים ודלתות מסתובבות. הוא שלם ושבור, מנצח ומפסיד בו זמנית מהשפע המוזיקלי והרעיוני שבו.
איכשהו הצליח להסתבך עם טיילור שוב. הסיפור מאחורי השיר "Famous"
זה אמנם לא נחשב לאלבום הטוב ביותר של קניה, בעיקר בשל חוסר העקביות, אבל יש בו עושר צלילי, הפקתי ורעיוני שגורם איכשהו לכל הבלגן הזה לעבוד - גם אם הוא אפוף רעש ומוסתר לעתים על ידי הרים של אגו וחוסר ביטחון. ככזה, "The Life Of Pablo" יותר משהוא אלבום או מסמך מרתק, הוא מצב נפשי. רופף.
