איך תגיבו אם תראו הטרדה מינית מול העיניים?
האם תיחלצו לעזרתה של אישה שמוטרדת על ידי גבר זר באוטובוס? האם תעשו משהו כדי לעצור מבלה בבר שמנצל את העובדה שהבחורה לצדו מעורפלת חושים? בניסוי חברתי שערכנו בעזרת שני שחקנים גילינו תוצאה מטרידה
אמצע היום באוטובוס עמוס נוסעים במרכז תל אביב. תוך כדי הנסיעה, גבר שעומד במעבר מטריד שוב ושוב אישה שעומדת לצדו. שולח ידיים, נוגע, מתחכך. היא קוראת לעזרה. כמה מנוסעי האוטובוס, לדעתכם, קמו כדי לעצור אותו? ועוד סיטואציה: בני זוג בדייט ראשון, יושבים בבר מואר ומוכר בתל אביב. בזמן שהאישה הולכת לשירותים, הגבר מכניס שוב ושוב משהו שנראה כמו סם אונס לכוס המשקה שלה, וכעבור דקות אחדות, כשהוא גורר את האישה המעולפת החוצה, האם נמצא מי שיעצור מבעדו לבצע את זממו? כמה מהאנשים שעמדו סביב ניסו למנוע את הפשע שמתבצע לנגד עיניהם?
שתי הסיטואציות הללו היו חלק מניסוי חברתי ייחודי שערכנו. ביקשנו לבדוק את המודעות במרחב הציבורי, וגם את הנכונות של הסובבים לקום ולעצור את הגבר לפני שיהיה מאוחר מדי. בשני המקרים ההתרחשויות היו מוקצנות, מתוך תקווה שאזרחי ישראל - אלה שכביכול ערבים זה לזה - לא יהיו אדישים. באמת שקיווינו, אבל התוצאות הפתיעו אותנו לרעה, וגרמו לנו בעיקר לומר תודה לאלוהים שלא עשני אישה, ואולי גם חבל שעשני גבר.
פחד ואדישות
מצוידים במצלמות נסתרות, עלינו עם השחקנים מיכל צוקרמן וליאור נאור לאוטובוס בלב תל אביב. שניהם נעמדו במרכז, ולעיניהם של הנוסעים החל ליאור להתחכך במיכל ולשלוח ידיים. "תפסיק להטריד אותי!" היא צועקת עליו. כל גופה משדר מצוקה אבל הנוסעים מסביב מתחפשים לשלושת הקופים: לא שומעים, לא רואים, לא מדברים. ליאור ממשיך לשלוח ידיים ומיכל כבר ממש קוראת לעזרה. עדיין אין עונה.
האוטובוס מלא בנוסעים שיושבים ועומדים בצפיפות. במשך דקות ארוכות הם היו עדים להטרדה מינית בוטה, ראו כיצד מיכל מנסה להתרחק, מתלוננת בקול, צועקת וקוראת לעזרה בזמן שהוא בשלו והנוסעים בשלהם. אף אחד מהגברים הרבים שהיו שם לא קמו כדי לעזור, או לפחות לברר מקרוב מה קורה. אדישות, אולי פחד. כמה מהנוסעים בהו בהתרחשות במבט קפוא, אחרים העדיפו לבהות בחלון או במסך הסמארטפון. גם הנוסעות הביעו עניין זעום ונסתר במתרחש: פה ושם גלגולי עיניים ועיקומי פרצוף קלים, מבטים מפוחדים זו אל זו, שקט מוחלט, ובעיקר ניסיון להסיט את המבט הצידה כדי לא לראות.
בתדריך שערכנו עם השחקנים לקראת הצילומים תרגלנו אופציות שונות להתמודדות מול האלימות או הכעס של נוסעי האוטובוס כלפי השחקן המטריד. באופן מפתיע, ובניגוד גמור לתדמית הצברית הקשוחה של הגברים הישראלים, לא היה בכך צורך. רק לאחר דקות ארוכות של הטרדה מינית בוטה הופיעה הצדיקה היחידה בסדום. נוסעת ערנית קמה בזהירות ובאטיות ממקומה בירכתי האוטובוס, ניגשה לנהג וביקשה את עזרתו. הנהג עצר מיד את האוטובוס והזמין את המשטרה, והניסוי נפסק.
ליאור: "חשבתי שאני צריך לצפות לאיזה אגרוף שיבוא אליי, אני לא יודע מאיפה. הגעתי למצב שאני מרגיש שאני יכול לגעת בה עוד יותר, ולא יקרה כלום. אני יכול לעשות מה שאני רוצה ויש לי קהל. והם בשקט שלהם".
מיכל: "מפחיד לחשוב על זה. בתוך-תוכי אמרתי מזל שזאת סיטואציה של משחק, כי אם עכשיו הייתי נבחנת פה במציאות אז באמת לא יודעת מה - הוא היה יכול לגעת בי, להציק לי יותר, להטריד אותי מינית בצורה הרבה יותר אינטנסיבית. תראה מה זה, מטרידים בחורה באוטובוס באמצע היום, האוטובוס מלא אנשים, אני מתחננת לעזרה ולאף אחד לא אכפת. פחד מוות לחשוב שזה היה יכול לקרות לי במציאות. למה לא עזרו לי?"
מתעלמים מסימני האזהרה
בשעות הערב המוקדמות העברנו את הניסוי לבר תל אביבי. הפעם ביקשנו לברר עד כמה קל לגבר בעיר הזאת, במדינה הזאת, להחדיר סם אונס לכוס המשקה של אישה. לא תיארנו לעצמנו שהתוצאות יהיו מזעזעות אפילו יותר.
כדי לחזק את הסיטואציה, ליאור התבקש לבצע את החדרת "סם האונס" בצורה גלויה ככל האפשר, ולחזור על התהליך כמה פעמים. למרות זאת, איש לא הבחין, ואם הבחין - לא טרח לעצור אותו. כשמיכל חזרה מהשירותים היא שתתה מיד מהכוס, ותוך דקות בודדות איבדה שליטה. הבחורה האנרגטית והחייכנית שנכנסה לפאב הפכה תוך שבע דקות בלבד לשבר כלי: מטושטשת ומתקשה להחזיק את הראש יציב ולעמוד לבד.
למנהל המשמרת דווקא נראתה הסיטואציה מעט חשודה. הוא יצא אחרי השניים ושאל אם הכול בסדר, משום שהזוג אפילו לא סיים לשתות את המשקאות שלהם. ליאור אלתר וענה: "הכול בסדר, פשוט חברה שלי לא מרגישה טוב. הולכים הביתה".
בחוץ יושבים כמה בליינים, מעשנים סיגריות ועוקבים אחר המתרחש. אחת מהם פונה לליאור ומיכל ושואלת אם הכול בסדר. גם אותה ליאור מרגיע וחוזר על המנטרה: "חברה שלי לא מרגישה טוב". הוא גורר את מיכל עוד כמה מטרים עד למונית הקרובה. הניסוי הסתיים. השניים לא עלו למונית והמשיכו להמתין, ורק אז, כשליאור כבר יכול היה להיות בדרך לביתו עם "הקורבן" שלו, ניגשו אליהם כמה בליינים ודרשו הסברים.
"אם הייתי בחורה בתל אביב, הייתי מפחד מאוד", הודה ליאור. "נראה לי שלא הייתי שותה יותר, אולי רק מבקבוקים וגם זה לא בטוח".
מיכל הוסיפה: "אני חושבת שזה נורא, עולם הדייטים בתל אביב. ממש מפחיד לצאת לבר".
מיכל: "זה היה הכי מדהים. הרי התיישבנו לפני חמש דקות, הייתי מאוד חיונית. לאט־לאט אני נופלת עליו, והבר מואר, ולאף אחד זה לא מוזר. כמעט אף אחד לא שואל אם אנחנו צריכים עזרה, אם הכול בסדר".
להגדיל את המודעות
סיטואציות כמו אלה שביימנו מתרחשות בישראל כמעט מדי יום, במרחב הציבורי ובוודאי בברים. אין-ספור נשים הותקפו או הוטרדו מינית, אבל נראה שהמודעות כמעט לא קיימת. אם נוסיף לזה את הקושי החקירתי והמשפטי להרשיע אדם שהשתמש בסם אונס, משום שהוא מתפוגג מהגוף במהירות, ובאופן כללי את היחס המקל שמקבלים עברייני מין בבתי משפט, אולי נבין עד כמה עדיין קשה ומסוכן יותר להיות אישה.
"זו הרגשה מבאסת, של פחד", מודה צוקרמן, שיצאה מהניסוי הזה בתחושות קשות. "גיליתי שלאנשים פה לא אכפת מה קורה סביבם. גבר גורר בחורה מהבר, לא בשעה מאוחרת מדי, ואף אחד לא שואל למה. ואותו דבר באוטובוס, הוא יכול היה לעשות לי מה שהוא רוצה ולא היה מי שיושיע. הנשים בעיר הזאת מופקרות".
ליאור, בתור גבר ישראלי, הרגיש גם הוא רע מאוד עם תוצאות הניסוי. "הופתעתי", הוא מודה. "בשני המקרים זיהיתי בעיקר חוסר מודעות, ובעיקר אדישות. המסקנה הראשונה שלי היא שחייבים לעבוד כדי להעלות את המודעות של נשים וגברים לתופעות האלה. אם הייתי אישה, לא יודע מה הייתי עושה. את יוצאת לפאב ולא יודעת איך תצאי משם".
זה גרם לך לראות את המציאות אחרת?
"ברור. אני די בטוח שעכשיו, כשאראה משהו לא שגרתי קורה, אנסה לבדוק מה קורה שם. כבר לא מעט זמן אומרים שנהיינו קצת אדישים אחד לגורלו של השני, והניסוי שעשינו אולי ממחיש את זה. אני עדיין מאמין שכל דבר אפשר לשנות, בטח בדברים האלה, אבל צריך לדבר על הנושאים האלה, בכל מקום, ולהעלות את המודעות. זה הפתרון".
לפנייה לכתב/ת 
