"היטלר הוא הסלבריטאי הגדול ביותר"

"הדבר המפחיד באמת בכל הקשור להיטלר, הוא שהיו אנשים רבים שהצטרפו אליו והאמינו בו". אומר הסופר טימור ורמש, שהגיע לביקור בישראל לכבוד התרגום לעברית של ספרו השערורייתי "הוא חזר", שרואה אור בהוצאת "סלע-מאיר" (תרגום: עידו נחמיאס).

"ככל שלמדתי על צורת המחשבה והפעולה של היטלר, כך פחת עבורי ההסבר שהוא מפלצת", הוא מבאר. "אתה מגלה שכנראה יש עוד מפלצות. הוא לא היה סתם משוגע, אחרת הוא לא היה מגיע רחוק כל כך. כדי לבצע את התכנית שהיטלר תכנן היה צריך עוד אנשים, והאנשים הללו היו שם. הוא לא היה יכול לעשות את זה לבד".

ורמש הגיע אמש (א') למפגש פתוח עם הקהל, ובשיחה עם נעה מנהיים, עורכת בהוצאת 'כנרת זמורה-ביתן' שוחח על הספר הסאטירי שלו, שהפך לסנסציה בגרמניה ומחוצה לה ואף עובד לסרט קולנוע.

ב"הוא חזר" היטלר מתעורר מתרדמת שאליה נכנס בסוף מלחמת העולם השנייה. להפתעתו הוא מוצא עצמו בגרמניה של שנת 2011 ונדרש להתאקלם למצב החדש. נקודת הפתיחה המשונה והמסקרנת הזו הופכת לסאטירה נוקבת הכתובה בסגנון קליל, ומתארת כיצד מתקבל היטלר על ידי הציבור הגרמני. בתחילה מתייחסים אליו כתמהוני חסר בית, אך במהרה הופך הדיקטטור בדימוס לקומיקאי המחקה את דמותו של הצורר, ומשם לכוכב רשת בעל ערוץ יוטיוב שרבים עוקבים אחריו. כן, היטלר הופך לסלבריטי והעדר נוהר אחריו.

ורמש, יליד נירברג, הוא עיתונאי וסופר צללים. "הוא חזר" הוא ספרו הראשון אך כפי שהוא רומז במהלך השיחה, בוודאי לא האחרון. בדומה לספר המשופע בהומור, גם ורמש מרבה באנקדוטות הומוריסטיות לצד דיון רציני במושא הספר. השילוב הזה מגביר את הסקרנות לגבי תגובתו של הקהל הישראלי בנושא טעון כל כך.

טימור ורמש בהשקת הספר(צילום: אבי מועלם)

החיבור המטלטל שמתגלה בספר - בין המציאות העכשווית לבין העדריות של גרמניה בשנות ה-30 של המאה העשרים, מתהדק נוכח אבחנותיו של ורמש על היטלר. "כולנו יודעים כמה קשה לארגן משהו שכולל כמה משתתפים, כי אנחנו מכירים את הקטנוניות האנושית. זה קשה הרבה יותר כשצריך מסה עצומה של אנשים שיחשבו שדרך הפעולה שלך היא הנכונה. צריך לזכור שהיה קל להיות נאצי, זה היה מגניב ומרענן וחדש. להיות נאצי זו תמיד הדרך הקלה".

כשהוא נשאל על האפשרות של דיקטטורה דומה לנאציזם כיום, הוא לא מהסס להשיב: "בגרמניה של היום זה קשה. כי גרמניה היא מדינה עשירה. דיקטטורה צומחת במקום בו אנשים מרגישים דפוקים". בהקשר אקטואלי יותר הוא מוסיף: "קל כל כך להסית נגד ציבור שלם. כשפליטים עומדים על הגבול ורוצים להיכנס למדינה שלך, ובתגובה אתה בונה גדר ויורה במי שמבקש להתקרב. הנה, דונלד טראמפ מראה את הרטוריקה הזו כרגע".

כחלק מהמחקר לספר, קרא ורמש את "מיין קאמפ". "כל מי שרצה לדעת מה הולך לקרות, יכול היה למצוא את זה בספר, שחור על גבי לבן". הוא מוסיף שאחד הדברים שהדהימו אותו הוא הסגנון שבו כתוב "מיין קאמפ". "היטלר רצה להראות שהוא יכול לכתוב משפטים ארוכים כמו סופר אמיתי, שהוא יכול לכתוב ספר טוב ולהיתפס כמוכשר ואינטליגנטי. הפתטיות הזו זועקת, שכן הוא כתב כמו האקדמאים שהוא יצא נגדם. הוא רצה שישבחו אותו על הניסוחים והמשפטים הארוכים, הוא שיווע להכרה".

כשנשאל, כמצופה, על גרמניה של היום, הוא מגלה פן ביקורתי, גם אם מעודן. "הגרמנים התרגלו לחשוב שאם הם היו בגרמניה בשנות המלחמה, הם בוודאי היו הופכים להיות הקורבנות, אבל מפחיד הרבה יותר לחשוב שבאופן קל ומהיר היינו יכולים להפוך לרוצחים". הוא מוסיף כי הגרמנים הצעירים בעיקר רוצים להתרחק מהעבר השחור של עמם: "הם שואלים את עצמם – למה זה קשור אליי? רק כי גורלי היה להיוולד כאן? אולי אם אגור במקום אחר זה ירחיק ממני את זיכרון הזוועות?"

"הוא חזר". הביא את היטלר למציאות של ימינו(צילום: אבי מועלם)

ורמש מתייחס גם לשאלת הלגיטימיות שהספר מעניק לדמותו של היטלר, ונזכר במפגש שהיה לו עם תלמידים בגרמניה. "דיברתי אתם על הסרט והספר, והם שאלו אם אני בעד או נגד היטלר. כיוון שאני שותף לגישה שלא צריך לומר לאחרים מה הם אמורים לחשוב, השבתי שאני רוצה לחיות במדינה שבה אני יכול לכתוב ספר כזה. בסוף נאלצתי להסביר שאני נגדו".

דמותו של היטלר כמפלצת עדיין נוכחת מאוד בגרמניה.

"לכנות אותו מפלצת זו הדרך הקלה עבור אנשים, אפשר להתחמק מאשמה ולזרוק את הזוועות על דמות איומה אחת. זה גם קשור לאופן שבו סיפורים מסופרים היום. קל יותר לספר סיפור דרמטי דרך דמות אחת גדולה וכריזמטית. זה מושך יותר. ככזה – היטלר הוא הסלבריטאי הגדול ביותר".

ורמש מספר שהופתע לגלות כמה פשוט היה לו לכתוב את עלייתו המטאורית השנייה של היטלר – הפעם כקומיקאי. "החלק המפחיד בכתיבה היה עבורי הבנאליות שבה המעריצים החדשים נהרו אחרי כל מה שאמר ועשה. לא היה שום דיון תרבותי או ערכי סביב זה, אלא ערב רב של אנשים שהופכים אותו לכוכב-על. חשבתי שיהיה לי קשה לנסח את המהלך הזה, אבל זה לא היה כך".

איך הספר התקבל בגרמניה?

"אני יודע שהספר התקבל על ידי הציבור, כי הוא קנה אותו", צוחק ורמש. "אבל הפתיע אותי שאף אחד לא ביקר או בדק אם הדמות של היטלר בספר אותנטית ונאמנה לפרטים הביוגרפיים. כמעט שלא נערך שיח סביב הדעות של אנשים על הספר. מיליוני אנשים קראו באותה תקופה ספר סאטירי על היטלר – לא מעניין וחשוב לדעת מה דעתם עליו? כל כך הרבה דיונים היו סביב 'חמישים גוונים של אפור' ומה עבר לאנשים בראש כשקראו אותו. אבל אף לא אחד ניתח את התגובה לספר שמחזיר את היטלר לחיינו".

יציאתו של הספר לאור בישראל מעלה באופן טבעי את התהייה כיצד ניצולי השואה יגיבו לספר. עד כה, מספר ורמש, נתקל רק בהתנגדות אחת. "זה היה בצ'כיה", הוא נזכר, "אישה בשנות החמישים לחייה, עם טלאי צהוב על המעיל, ניגשה אליי וצעקה שאסור היה לי לעשות את מה שעשיתי. שאלתי אותה אם היא קראה את הספר והיא אמרה שלא, שפשוט אסור לעסוק בהיטלר. אבל לא ממש יכולתי להגיב לזה, כי אין כאן נימוק".

האם יש מבחינתך קווים אדומים? משהו שאסור לצחוק עליו?

"תלוי איפה ומתי. אי אפשר לספר בדיחה בכל סיטואציה, לכן הספר שכתבתי היה יכול לצאת לאור רק עכשיו. למשל, אחרי אסון התאומים אף אחד לא חשב לספר בדיחה על מה שקרה שם. אבל לאחר מכן זה התפתח בצורה טבעית. הומור עוזר לנו ויכול להיות חלק מהמכאניזם של ריפוי ושיקום. ובכלל, מי יכול לעצור אותנו מלהכניס הומור לחיים? אתה לא יכול לכלוא מישהו על צחוק".