גיליתי שאביו דיכאוני. להישאר או לברוח?
חוויתי את אקט הריצה של דניאלה מקשרים כבר יותר מפעם אחת. אחרי כמה חודשים עם בחור היא נוטה לגלות משהו - תכונה או סוד מהעבר, ובאותו הרגע היא נועלת את נעלי הריצה ובורחת. הפעם היא שוקלת לברוח כי גילתה שאביו של גיא סובל ממאניה דיפרסיה, והיא חוששת שזה תורשתי
"אני מתאמנת לקראת מרתון תל אביב", מסבירה דניאלה את פשר בגדי הספורט המעוצבים שאיתם היא מגיעה לפגישה שלנו. "אחרי הפגישה אני ארוץ הביתה. ליטרלי, זה רק 15 קילומטרים מכאן". דניאלה היא אצנית. מאלו שעוברות ממרתון למרתון ברחבי הארץ ואפילו בעולם. היא גומאת 42 קילומטרים להנאתה. באמת אישה מעוררת השראה. רצה למרחקים ארוכים כמעט בכל תחום בחייה. אולי חוץ מבזוגיות.
עוד בנושא:
75% מהנשים: חשוב לנו שבן הזוג יהיה גבוה
למה אנחנו שופטים אנשים מהר מידי?
באהבה, דניאלה היא "ברחנית". חוויתי את אקט הריצה שלה מקשרים כבר יותר מפעם אחת. אחרי כמה חודשים עם בחור היא נוטה לגלות משהו - תכונה, התנהגות או סוד מהעבר, ובאותו הרגע היא סוגרת את הלב, נועלת את נעלי הריצה ובורחת. אחרי כמה פגישות הדפוס נהיה ברור - בזוגיות היא מפחדת להגיע לקו הסיום או בעצם לקו ההתחלה, לפני המרתון האמיתי של החיים הזוגיים.
זה נעוץ בילדותה, בכאב הגדול ובטלטלה שכל המשפחה שלה חוותה עם גירושי הוריה, ובעובדה שלא זכתה להכיר מקרוב שום זוגיות בריאה, לא שלה עצמה ולא של אף אחד שקרוב אליה. ובכל זאת, למרות האקסיומה שנבנתה אצלה בראש שזוגיות שווה כאב, דניאלה, כאחת המותחת את גבול הסיבולת כל פעם מחדש, לא ויתרה אף פעם על האפשרות לפצח את הקושי ולהמשיך לנסות.
החזקתי אצבעות כשהתחילה לצאת עם גיא. הוא באמת נשמע כמו בחור מדהים, רציני, בשל, בוגר, מבריק ורגיש. מה גם שהם הכירו בקבוצת ריצה, וחולקים תחביב משותף שהוא דרך חיים. העתיד נראה מבטיח. ואז, אחרי חודש בדיוק, התגלתה הסיבה שבגינה דניאלה הרגישה שהיא צריכה לברוח – "אבא שלו חולה במניה-דיפרסיה" היא אמרה וכמו הפילה פצצת אטום בחדר.
כשגיא הרגיש בטוח וקרוב, באחת השיחות האינטימיות שלהם, הוא סיפר לה על הקושי שחווה בגיל הנעורים כשאבא שלו אובחן כחולה. איך לקח אחריות על המשפחה ונאלץ להתבגר בדקה וחצי נוכח המציאות הקשה והמבולבלת שנוצרה. דניאלה כמובן הכילה והקשיבה, אבל באותו הרגע, כמו תמיד, הלב שלה נסגר והנפש התחילה לעשות מתיחות וחימום לקראת הריצה ממנו והלאה, הכי רחוק שאפשר.
מישהו לרוץ איתו
כשהיא סיפרה לי את זה, היא לא שכחה לציין את ההסכם שהיא עשתה עם עצמה, שהפעם היא לא בורחת ויהי מה, שהפעם היא באמת מנסה, אלא שהפעם, היא אומרת, זה אחרת. "זה מפחיד אותי. זה לא סתם דבר קטן. מה אם גם לגיא תתפרץ יום אחד מחלת נפש? מה אם יהיה לו דיכאון קליני? מה אם יהיו לנו ילדים ואחד מהם יהיה חולה? זה בטוח תורשתי! אני מפחדת. זה מרגיש לי ממש כמו להכניס ראש בריא למיטה חולה. נכון שזו סיבה טובה לברוח?".
"קשה להגיד מה נכון או לא בסיטואציה הזו", עניתי לה מהורהרת, "אבל חשוב לזכור שתמיד יש משהו לפסול בגינו. האם מחלת נפש שונה בהסתברות הגנטית שלה ממחלות פיזיות למשל? ואם אביו היה חולה בסרטן, פרקינסון או ניוון שרירים - היית מרגישה אחרת? האם אפשר לשלוט במה שהעתיד טומן לנו? האם אדם בריא עם אילן יוחסין בריא, לא יכול לחלות בכל דבר, בכל רגע נתון?"
דניאלה גמגמה. היא לא חשבה על זה ככה. היא פשוט ראתה בור ענק במסלול הריצה שלה, והחליטה לרוץ בחזרה אחורה במקום להבין מה המשמעות של הבור, האם היא יכולה לעקוף אותו או איך בכל זאת להגיע לקצה המסלול. הצעתי לה לבדוק מה יכול להיות חיובי בסיטואציה הזו. בגלל שהיא כזו ברחנית והמינוסים תמיד ניכרים בעיניה כמו משוכות ענקיות, חשוב שהיא תלמד לראות את הרווח שיש לכל חיסרון. ושאלתי אותה האם העובדה שגיא התבגר והפך לאדם אחראי בגיל כל כך קטן, אינה דווקא נקודה לזכותו? לאיזה אדם המשבר הזה הפך אותו? ממה היא באמת מפחדת?
דניאלה נשמה עמוק והמשיכה לצאת עם גיא. היא למדה להכיר אותו יותר ויותר ולהתאהב בו. היו בדרך עוד בורות, משוכות, קשיים בנשימה ואפילו כאבי רגליים, ברכיים וגב, או כל מטאפורה אחרת שתרצו מתחום הריצה. רק שהפעם, כשפגשה את הקושי, היא לא ברחה. הרי לא כל יום מוצאים מישהו לרוץ איתו. לא כך?
הכותבת מאמנת אישית בנקודותיים - תהליכי זוגיות
לפנייה לכתב/ת 
