ספרות זבל או ספרות-על?

הקובץ, שפורסם לראשונה ב-1974 והלהיט את הרוחות משום שנחשב ליצירה בעייתית ויוצאת דופן בקורפוס יצירתה של ליספקטור, רואה עתה אור בתרגומה של יעל סגלוביץ, שאף הוסיפה לו אחרית דבר, והוא בגדר תוספת מעניינת לקהל האוהדים הרב שלה בישראל.

ליספקטור, הידועה במטאפורות ובדימויים המבריקים והמהוקצעים שלה, מציגה בסיפורים אלו שנכתבו, כמרומז בקובץ, בהזמנה על ידי מו"ל -  אסופה של טקסטים גסים, מחוספסים ודיבוריים. הגסות והחספוס באים לידי ביטוי לא רק בסגנון, אלא גם בתכנים. לטענתה נתבקשה לכתוב סיפורים על נושא מסוכן. הנושא המסוכן הוא למעשה הגוף, בדגש על גוף האישה ובדגש רב יותר על מיניות וגופניות. ליספקטור מרבה להציג את עצמה בקובץ כסופרת הנתונה במציאות מורכבת ומסוכסכת. מציאות הקיימת מעצם היותה אישה כותבת.

"דרך הייסורים של הגוף". ספרות מאתגרת

ניתן להבין מדוע הטקסטים הללו עוררו מחלוקת, ולא רק בקרב הבורגנות והשמרנים. הספר גדוש במופעים של תשוקות מיניות ומימושן, דמויות אקסצנטריות וחריגות מהמהוגנות הבורגנית. העיסוק של אישה כותבת במיניות באותה התקופה, בוודאי כשמדובר בליספקטור, שהספרות שלה נתפסה כגבוהה ואיכותית, בלבלה את הקוראים. לא יהיה מופרך לשער שליספקטור כיוונה בדיוק לזעזוע מסוג זה, בין אם כדי להציג את עמדותיה כאישה וכסופרת, ובין אם כדי לתעתע בקוראים בשלל מניפולציות מופגנות וסמויות כאחד. ליסקטור נוקטת גם בתעלולים ספרותיים שיגרמו לתחושת אי נוחות - אלמנט מעניין עד מאוד בחוויה של קריאת ספרות.

כבר בפתיחת הקובץ, בפניית "הבהרה" לקוראים, מניחה ליספקטור את היסוד לתהייה באשר להפרדה בין ספרות ל"זבל", ומציינת ש"מישהו קרא את הסיפורים הללו שלי ואמר שהם לא ספרות, הם זבל. אני מסכימה. אבל לכול זמן. יש גם עת לזבל". והיא מוסיפה: "הספר הזה מעט עצוב כי גיליתי, כמו ילדה מטופשת, שזה עולם-כלב".

קל לזהות את המהלך הזה כאירוני ומתריס - מי קובע מהי יצירת אמנות, מהי ספרות? הספר, אם כן, הוא במידה מסוימת "המזרקה" של דושאן, שהיה בה בעת גם מוצג מוזיאלי וגם משתנה. ליספקטור מצהירה שיש עת לזבל, וכי כעת היא מציגה טקסטים החורגים ממה שנהוג לתייג כספרות שהיא אמנות גבוהה. עצם כינוסם של טקסטים שכאלה בספר, גם אם הם הגיעו בהזמנה (מדומה או לא) מערער על ההפרדה בין זבל לספרות, בין אמנות ללא-אמנות, ובמהלך פרדוקסלי דווקא גורמת לקוראים לקרוא את הזבל כספרות.

קריאה עכשווית בטקסט חושפת בעיקר עד כמה הטקסטים הללו אינם נקראים היום באותה נשימה עצורה ובדריכות כפי שנקראו ודאי בעת פרסום הספר. התעוזה של ליספקטור בעיסוק במיניות ובתשוקה, בדמויות החורגות מהנורמה אינה מסעירה ודרמטית כפי שהיתה עבור הקוראים בשנות השבעים. אם כן, מה שנותר מהקובץ הוא דווקא חלקו השני של משפט ההבהרה של ליספקטור: זהו ספר עצוב, אפילו עצוב מאוד, והעולם הזה הוא אכזרי ונשכני ותוקפני.

אמצעים ספרותיים כמו השפה הדיבורית, השימוש בדמויות מוקצנות ובמצבים קיצוניים והצבתה של ליספקטור את עצמה כדמות מרכזית – כל אלו הפכו עם השנים למהלכים שכיחים בספרים. לכן הדיון העוסק בזבל או בספרות נדמה אנכרוניסטי במידה רבה.

ישנם רגעים של אושר, התרוממות רוח, אפילו אהבה בסיפורים, במיוחד כאשר הדחקה מינית הופכת לחגיגה אורגזמית של מימוש עצמי, או מעצם המפגש עם דמויות ומערכות יחסים סטייל פדרו אלמודובר – אלו מעוררים, מגרים ומלהיבים. אך מעל לכול שורה דוק של עצב וקושי בסיסי באופן שבו העולם מתנהל, ובזכות המבע הישיר והדיבורי של ליספקטור, יש למלנכוליה אפקטיביות רבה מאוד.

פרט לניסוי החביב שמבצעת ליספקטור בעצם כתיבת הקובץ ובאופן שבו היא מנהלת דיאלוג עם הקוראים, ומתוך כך גם משחקת עם האפיון שלה כאישה וככותבת, הסיפורים עצמם לא תמיד מוצלחים במיוחד. הם מצטיינים אמנם בהעברת האווירה, אבל רק מעטים מהם משכנעים,

מלהיבים או מטרידים באמת. רוב הסיפורים נקראים כתרגיל בינוני בכתיבת סיפורים קצרים. אין זה משום הסגנון המחוספס, אלא משום שיש בהם משהו ברור מדי, נטול מסתורין, ולעתים אף משתרבב פנימה קיטש שיוצר תמהיל בעייתי.

הסיפורים הטובים לעומת זאת, כמו הסיפור על האישה החסודה שמעולם לא הרשתה לעצמה להיות עירומה ומוצאת הנאה בפורקן מיני יוצא דופן, מוצלחים משום שליספקטור מיטיבה לשחק עם חריגויות ותפיסות חברתיות מקובעות, ומשחררת לתוך הסיפור מנה גדושה של אירוניה, הפתעה, מסתורין, בלבול ותהייה. הסיפורים הללו מצליחים להביע יחד גם עצב וגם שמחה, השתוקקות ודכאנות.

שני החוטים המקשרים בין הקטעים בספר הם הגוף והייסורים. וכאשר ליספקטור מעניקה ביטוי טקסטואלי מעניין לשני הנושאים הללו, הסיפורים עובדים. הפניית הזרקור אל החברה כמסרסת, כצבועה, ככזו ששולטת בה מהוגנות אלימה – אלו נותרו בעלי ערך גם כמה עשורים לאחר פרסומו של הספר.

"דרך הייסורים של הגוף", קלאריס ליספקטור, תרגום: יעל סגלוביץ, הוצאת הספריה החדשה, 104 עמ'.