סוד מוחלט: חבורות ילדים על הסכין

כשהייתי ילד חלמתי על בית עץ שיהיה המקום שלי עם החברים. בית עץ לא היה לי בסופו של דבר, אבל ספר על חבורה שכן הצליחה לממש את החלום יוצא בימים אלו לחנויות הספרים. הספר הוא חלק מפרויקט רב תחומי משותף לי ולאחי הקטן יאיא ,חבר להקת "הדג נחש", שיכלול גם אלבום והצגת ילדים. בהשראתו בחרתי חמישה ספרים הנעים במנעד הזה שבין הפנטזיה על בית עץ והעולם המיוחד הנרקם בתוכו, לבין הכוח של החבורה ומה שהוא מזמן לה:

"חסמב"ה", מאת יגאל מוסנזון

ספרי הכיס של חסמב"ה בכריכה רכה היו בגודל האידאלי שיכול היה להיכנס מתחת לחולצה. יכולת לקחת אותם לכל מקום: לשיעורים בבית הספר, לנסיעות באוטובוסים וכמובן – לשירותים.

לכל מקום הלכה איתי "חבורת סוד מוחלט בהחלט". החבר'ה האלו היו "משלנו" – יפי הבלורית עם הקוקו והסרפן. באמת ובתמים האמנתי שהמדינה לא היתה קמה ללא עזרתם. הם היו נפגשים ב"מערה החשמלית" שטכנולוגיה מתוחכמת היתה אחראית על פתיחתה. תמיד היו להם אויבים - הם נלחמו נגד הבריטים, נגד הערבים, נגד פושעים, סוחרי סמים ונבלים בינלאומיים. כמה טוב היה העולם בו הרע היה רע והטוב הוא ירון זהבי.

חסמב"ה: האמא של הקבוצות

"משפחת רובינזון השוויצרית", מאת יוהאן דוד ויס

אחרי שקראתי את עלילות רובינזון קרוזו הגיעה לידי גם הגירסה המשפחתית. הספר מתאר את קורותיה של משפחה שוויצרית שספינתה נטרפת בלב ים. חרף כל הסיכויים המציאותיים, אך לא הספרותיים, היא מגיעה בריאה ושלמה אל חוף באי בודד. על האי הם בונים בשיתוף פעולה את ביתם החדש המתאפיין בסגנון אירופאי. למעשה, הם בנו שני בתים נפרדים: האחד הוא בית קיץ על ענפי צמרת עץ. השני הוא בית חורף בדמות מערה ענקית.

אני חושב שהראשוניות והמשפחתיות, היוזמה וחוש ההמצאה גירו את דמיוני ועוררו בי יצירתיות שמבעבעת בי עד היום. אבא שלי נהג לכעוס עלי שאני משאיר את האורות דולקים, לא ממלא את בקבוק המים לפני שאני מחזיר אותו למקרר ומשאיר את הנעליים בסלון. אולי אבי היה כועס פחות לו ידע אילו ערכים שוויצרים רכשתי במקביל. למדתי להסתכל על הפוטנציאל הגלום גם באמצעים דלים, איך לנצל משאבים, כיצד לשמור על שלווה ורוגע גם בזמנים קשים ובעיקר על עולם היזמות והחשיבה היצירתית שמלווה אותי עד היום.

"אני לא גנב", מאת תמי שם-טוב

כשהתגלגל לידי ספרה המצוין של תמי שם טוב, וכבן לניצולת שואה שעברה את המלחמה כילדה, מיד הושבתי את בני ויחד קראנו את הספר. מבין הדפים שב לחיים בית היתומים של יאנוש קורצ'אק. כשבחוץ שלט הרוע ונשלל הכבוד, בפנים שלטה ממלכה של ילדים. עם פרלמנט וזכויות אדם, היה בית היתומים של קורצ'אק אחד ממוסדות החינוך הדמוקרטיים הראשונים. היה זה מיקרוקוסמוס של חברת המבוגרים, כאשר בין השאר היו בו גם בית משפט, עיתון, הצגות, קייטנות קיץ ואפילו אולימפיאדה.

תפיסת העולם של קורצ'אק כפי שעולה מהספר מאד תואמת את תפיסתי החינוכית -  זכותם של ילדים לתנאים הוגנים, חובת המבוגרים לזהות בילדים חוזקות ולטפח אותם, ואמון כערך חיוני ביחסים בין בני האדם. הרגשתי שהספר מבטא תפישה חברתית שאני מזדהה עימה – ערכים שותפות וסולידריות, ערבות הדדית וראיית הזולת. בתור חובב ידוע של "סופים טובים" הספר נתן לי השראה והראה לי שאפילו ספר העוסק בדמות המזוהה עם השואה יכול להסתיים בצורה אופטימית.

"אני לא גנב": סיפור עם סוף טוב

"הארי פוטר", מאת ג'יי. קיי. רולינג

למען הגילוי הנאות, קראתי רק את הספר הראשון בסדרה. נכון יותר יהיה לומר שהקראתי אותו כל ערב לפני השינה לבתי שעדיין לא ידעה לקרוא בעצמה. יחד איתה יצא ליבי להארי היתום ושנאתי את הדוד והדודה. אמנם החינוך הפרוגרסיבי לא הגיע להוגוורטס, אבל היה בפנימיה הבריטית הזו קסם מיוחד. נכבשתי על ידי כוחות הקסם והכישוף. נשביתי בכוחות הדמיון, בהומור, בפשטות. גם לבתי וגם לי קשה היה להסתפק בפרק אחד לערב.

פוטר חיבר את כולנו לעולם מושגים חדש – הרי מה לא היינו נותנים כדי להשתתף בטורניר קווידיץ' ולהצליח לתפוס את הסניץ' המעופף. למרות המתח לגבי הכרעת מצנפת המיון ומזימותיו האפלות של זה שאין להזכיר את שמו, המתח האמיתי עבורי היה כרוך בסקרנות שאחזה בי לגבי משולש היחסים של הארי, הרמיוני ורון ויזלי.

הארי פוטר: החייה את הקסם מחדש

"השביעיה הסודית", מאת איניד בלייטון

סדרת ספרים זו היתה אהובה על ילדים רבים אי שם בשנות ה-70.

בדרך כלל בין 14:00 ל-16:00 אסור היה לרדת לשחק למטה בשכונה, אז בלית ברירה היינו קוראים ספרים. בשביעייה הסודית השתלבה תעלומת פשע מסתורית עם ניחוח של סרט מתח. גיבוריה היו חבורת ילדים, ממש כמונו, רק חכמים יותר. ילדים שיודעים להעלות השערות, לאסוף עדויות, למצוא קשרים ולבסוף לפצח את החידה הבלשית – כשכל הרמזים מצטרפים לפיענוח המנצח.

בשלהי שנות ה-70 עדיין היתה סמכות הורית. המבוגרים אמרו לנו מה לעשות ובעיקר מה לא לעשות. אך השביעיה כלל לא נזקקה לעזרת המבוגרים. הם פעלו במרחב בו לגדולים לא היתה כניסה - עולם ללא השגחה, ללא מרות וללא חוקים. אנחנו גדלנו על זה ש"אין סודות בחברה" וש"צריך לשתף את כולם" ואילו השביעיה התנהלה כחבורה סגורה אפילו שחצנית-מה. מעין מועדון אקסקלוסיבי הסגור בפני אחרים. היו להם תגים על הבגד וסיסמא מתחלפת וצריף מעץ, והיה כמובן את "קפצן'" הכלב ששמר ורחרח עקבות.

ספרו של רן כהן אהרונוב, "ילדי בית העץ - מבצע חורשה" ראה אור לאחרונה בהוצאת "התו השמיני".