"אני בחור רגיש" / מנסדורף מדבר
עמוס מנסדורף מודיע שהוא שונא להתראיין, אבל מדבר בפתיחות (יחסית) על משברים אישיים, בגידת הגוף, הבעיות של דודי סלע והניסיון הכושל לעשות סולחה בין שחר פאר לדניס חזניוק
אנשים עובדים כל החיים כדי להשיג את התואר עליהם חלמו, רק כדי לגלות שהחלום הזה מגיע עם מעמסה, מחויבות שכלל לא התכוננו אליה.
אותו דבר כשאתה מחזיק בתואר "עמוס מנסדורף". שם של אדם פרטי, כביכול, אבל כזה שמייצג משהו גדול בהרבה ומסמל ענף שלם בישראל. גם כמעט 25 שנה אחרי שיאו, מנסדורף עדיין נחשב לגדול טניסאי ישראל. שם שטומן בחובו תפקיד, שלא תמיד אהב למלא.
"אני לא חי בעבר, זה נורא לחיות ככה", הוא מספר בראיון לא שכיח. "אדם צריך לחיות בהווה. אי אפשר לחשוב כל הזמן על מה עשית ומי היית".
וכשאנשים ניגשים אליך ברחוב?
"בעבר זה היה מביך אותי. גם שמו עליי בזמנו המון לחץ. אבל היום אני מקבל את זה באהבה".
מאז שפרשת מיעטת להתראיין. למה?
"אני לא אוהב להתראיין כי אני אדם פרטי שאוהב את החיים שלי שקטים. מעולם לא חיפשתי פרסום וזה רק בא כחלק מהקריירה. המציאו עליי בזמנו דברים רק כדי למכור. אני בחור רגיש".
היה משהו ספציפי?
"היו כל מיני. זכור לי במיוחד אחרי גמר וינה 87' שהפסדתי בחמש מערכות, והיה כתב שרשם שהתנהגתי לא יפה ולא לחצתי ידיים בסיום. זה שקר מוחלט".
הייתה אגדה שכל כך חששת מתקשורת, שאם ילד היה מבקש חתימה היית שואל מאיזה עיתון הוא.
"זו רק אגדה, אבל אף פעם לא אהבתי תקשורת. היו מתקשרים אליי בשעות נוראיות, כל מיני מפיקות רדיו שמעירות אותי ב־4 בבוקר בניו־זילנד כי הן חייבות ראיון. הכי לא אהבתי לקרוא עליי דברים לא נכונים. אני מת שמישהו פה יחטוף תביעה רצינית יום אחד על כל האי־דיוקים ואנשים יתחילו להבין שיש אחריות למעשיהם".
"דור מפונק"
כשאומרים עמוס מנסדורף, אומרים 18. מקום 18 בעולם באחת התקופות הגדולות של הטניס. מנסדורף פרש ב־1995, שימש קצת כקפטן נבחרת דייויס פה, קצת יו"ר ועדה מקצועית שם, אבל התמקד בעסקים עד ש"נגרר" שוב לעולם המוכר.
"ב־2008 הבן שלי התחיל לשחק, ב־2009 נסעתי קצת לטורנירים עם הראל לוי ולאט־לאט זה החזיר אותי. הייתי יושב במשרד והתחיל לדגדג לי. בין לבין עברתי משבר בחיים האישיים, התגרשתי פעמיים וזה סופית החזיר אותי לטניס".
אז טניס הוא מקום מפלט?
"גם, בטוח. זה איפשר לי לייצב מחדש את החיים שלי".
"ההגשה עוצרת את סלע"
בימים אלה, מנסדורף חזר לשורשים, לאיגוד הטניס. שם הוא מדריך טניסאים ש"נפלטו" מהאגודות וממרכז הטניס, כמו למשל עידן לשם בן ה־18, במטרה לכוון אותם למקום הנכון בקריירה.
אתה מאמן קשוח?
"מאוד. אני לא מתאים לכל אחד. אני יותר ביקורתי ומתמקד בצד הטכני. הדור הזה באופן עקרוני פחות קשוח ויותר מפונק. אחד הדברים שהכי כואב לי זה ששחקנים צעירים שמתחרים, נלחמים גרוע. מהדור שלנו ועד הדור של נועם אוקון וכאלה, היו לוחמים־לוחמים. היום זה יותר חלש".
מה החלום שלך כמאמן?
"להביא שחקנים ישראלים מגיל צעיר לטופ. אם אצליח להכניס שני שחקנים לגראנד־סלאם, עשיתי את שלי. אם אשב במגרש המרכזי בווימבלדון עם שחקן שלי, ישראלי, מאוד אשמח".
מנסדורף היה הכוכב בדור הזהב הראשון שהביא את הטניס הישראלי אל העולם המקצועני, עם אותו ניצחון בלתי נשכח על צ'כוסלובקיה ב־1987 וההעפלה ההיסטורית לבית העליון. מאז ידע הטניס שלנו עליות וירידות, ואפילו הישגים יוצאי דופן עם הדייויס והפדרציה בעשור האחרון. אבל כל אלה לא מילאו את החור שנוצר.
כל ההצלחות הללו היו בעצם פיקציה?
"לא פיקציה, אבל הבסיס לא בריא. העתיד למטה לא מבטיח. זה חור שנצטרך לסגור. אני מרגיש שאני מקבל גב מהאיגוד, יש אנשים טובים ונעשים דברים טובים, אבל האם הכל אידיאלי? לא. אנחנו צריכים קבוצה של מאמנים ולאורך שנים. אנחנו רוצים ליצור מצב שילדים צעירים נמצאים 20 שעות על המגרש, אבל הכל בסוף מגיע לכסף. ולמאמן עדיף להחזיק שמונה ילדים מאשר להתמקד בשניים".
עדיף לילד מוכשר לנסוע להתאמן בחו"ל?
"זה חלק מהפתרון. כשהייתי יו"ר ועדה מקצועית שלחתי את דודי סלע להתאמן אצל גונתר ברזניק באוסטריה. היה לו קשה מאוד, אבל עובדה שהוא הגיע לאן שהגיע".
אפרופו דודי, הוא לא באמת מיצה את הפוטנציאל.
"רק דבר אחד עוצר אותו – ההגשה. אם היו לו למשל משחקוני הגשה כמו שלי, הוא היה מגיע לאותם מקומות. לפחות".
ועכשיו כולם מדברים על ישי עוליאל.
"ישי ילד מאוד מבטיח, אבל אני מציע לכולם – עזבו אותו בשקט. אל תעשו ממנו כוכב עדיין. ואני אומר את זה בשבילו. יש נטייה לאנשים סביבו למנף את הפרסום ולעשות כסף כבר עכשיו. יש לזה מחיר".
משבר גיל 50, לגמרי
התפקיד הגדול האחרון של מנסדורף היה קפטן הפדרציה, בדמדומי הקריירה של אחת הדמויות הכי מצליחות, אבל גם הכי מושכות אש אצלנו – שחר פאר.
"הבחורה הזו זוכה לחוסר הערכה. היא פייטרית גדולה, אולי הספורטאית הכי טובה שהייתה פה בכל הענפים, אבל היא זוכה לזלזול. יורדים עליה לא מעט וזו גם אחת הסיבות שאני שונא תקשורת. הכי לא יפה שאומרים לה 'תפרשי, תפרשי'. היא הרוויחה את הזכות לפרוש מתי שהיא רוצה, תנו לה לשחק בשביל הכיף. וזו אחת הסיבות שגם אני פרשתי בגיל צעיר. הרגשתי שאני לא יכול לשחק בכיף, כי כל הזמן מצפים ממני לנצח. אי אפשר לשחק ב־50 אחוז וליהנות, אלא רק ב־200 אחוז, אחרת אנשים יאכלו אותי".
הייתה כלפיך ביקורת על אי זימונה של דניס חזניוק, שפתחה פה בזמנו בראיון על שחר ויוליה גלושקו.
"נעשו מאמצים רבים לפתור את הנושא, וזה לא הצליח. האינטרס שלי היה לשים אותה בנבחרת, אבל לא בכל מחיר. ואם זה בא על חשבון שחר, אז לא. לא הצלחנו לפתור את הסכסוך וחבל, כי זה מיותר. גם מבחינת שחר. אני מבין שהיא נפגעה, אבל הסיפור עושה לה נזק. לדעת לסלוח זה כוח, והיא אדם מספיק חזק כדי לסלוח".
בטורניר הפדרציה האחרון, ראינו צחקוקים על יריבות, עצבים של גלושקו. דניס צדקה בדברים שאמרה, שהן בעיקר מצחקקות ועושות שטויות?
"זה לא היה בתקופתי, אז לא
יודע. אבל אגיד לך דבר אחד שהיא לא צדקה בו – היא לא הייתה צריכה להגיד שום דבר. צריך לדעת לכבד 'טים ספיריט' של נבחרות. מותר לספורטאים גם ללכת מכות בחדר ההלבשה ולפתור את זה בפנים, ואז לצאת החוצה מחובקים".
עזוב שטויות – איך זה גיל 50?
"באסה. הגוף לא מתנהג אותו דבר".
משבר גיל 50?
"לגמרי".
אבל אתה מאושר?
"מאוד".
כמה שעות לאחר הראיון, הטלפון מצלצל. מנסדורף חרד לגבי מילה שאמר, שמא תתפרש לא נכון. "הכל בסדר עמוס, אין שום דבר שאמרת שהוא לא בסדר", אני עונה. "אוקיי, בסדר", הוא זורק בחשש, "פשוט יש לי חיים שקטים. אני רוצה שהם יישארו כאלה". אל דאגה, הם יישארו שקטים. עד כמה שחיים בתור "עמוס מנסדורף" יכולים להיות שקטים.
