"הסוכרת שינתה אותי. לטובה"

ב"מתנה" ששמה סוכרת נעורים זכיתי בגיל 10, פחות או יותר בזמן שאבחנו אצלי את הצליאק. כשגילו לי את הסוכרת בפעם הראשונה, הייתי עצובה, על אף שאני כבר מתמודדת עם לקות שמיעה איתה נולדתי.

התקשיתי לקבל שמאותו היום אצטרך לדקור את עצמי 12 פעמים ביום, ולהיות תמיד מחוברת למשאבת אינסולין בכדי לאזן את רמות הסוכר בגופי. מאז הגילוי חיי סובבים סביב מדידת הסוכר, האינסולין, המחטים, הדקירות והימנעות מגלוטן.

בניגוד לסוכרת הרגילה אותה כולם מכירים, הנגרמת מאכילת סוכר מיותרת, סוכרת נעורים (סוג 1) פשוט תוקפת ביום בהיר אחד אנשים בריאים. הרופאים אינם יודעים את הסיבה למחלה, וכיום אינם יודעים כיצד לרפא אותה. כל שנותר לנו לעשות הוא להתמודד עם הסוכרת עד יומנו האחרון.

אנחנו צריכים ללמוד "לשלוט" בגבולות שלה, לטשטש את הסימנים, לחיות כמעט כמו כולם - אבל לזכור שהסוכרת תמיד תהיה שם וללא טיפול היא עלולה להידרדר ולפגוע בנו.

לא לאפשר למחלה לגנוב לי את החלומות

למזלי, זכיתי במשפחה תומכת, וכשנודע לי על המחלה זכיתי גם ברופאה מדהימה. הם לימדו אותי להסתכל על המחלה בעיניים ולא לוותר לה, לא לאפשר לה לגנוב לי את החלומות.

היום כשאני כבר בת 16, למדתי להכיל את הסוכרת, אני כבר יודעת איך לנהל את המחלה, במקום שהיא תנהל אותי. אך כמו לכל אדם, גם לי יש רגעי משבר בהתמודדות עם המחלה. כשזה קורה לי, אני מתקשרת לחברותיי הטובות ממחנה הקיץ של האגודה, החיבור בינינו נותן לי תמיכה, כוח והשראה. אני יודעת שהן תמיד יהיו שם בשבילי ולצידי, כפי שאני תמיד אהיה שם בשבילן.

במהלך שנות ההתמודדות שלי עם המחלה, למדתי שהמודעות לסוכרת נעורים היא חשובה גם בסביבה הקרובה – האנשים איתם אנחנו נמצאים מרבית הזמן: המשפחה והחברים. חשוב שהם יבינו וידעו על המחלה, לא כדי לרחם או להריע לי, אלא כדי שיידעו לזהות עליית סוכר או ירידה מסוכנות שעשויות לקרות לי, וכדי שיידעו גם איך לטפל.

כשאני לא מרגישה טוב, החברים שלי מהבית כבר יודעים, והם רצים מהר להביא לי משהו מתוק שיאזן את הסוכר. אני מכירה נערים רבים שחולים בסוכרת נעורים ומתביישים במחלה, ואין סיבה לכך. המסר שלי אליהם הוא אל תתביישו, תחיו בשלום יחד עם המחלה ולצידה, וספרו לחבריכם למען הבריאות שלכם.

הסוכרת שינתה אותי, לטובה בעיקר. היא פיתחה אצלי את תחושת האחריות החברתית, ובשנה האחרונה החלטתי לנתב את התמודדות עם הסוכרת למקומות חיוביים, בהם אני גם אוכל לתרום מניסיוני. נבחרתי להיות חברה במועצת הנוער של האגודה לסוכרת נעורים, במסגרתה אנחנו חלק משמעותי בכל פעילויות האגודה להעלאת המודעות למחלה.

אני גם מדריכה ב"כנפיים של קרמבו"- תנועת נוער לבעלי צרכים מיוחדים, חברת מועצת הנוער של קריית שמונה, העיר בה אני מתגוררת ותלמידה חרוצה מן המניין.

המסר שלי לעולם בכלל ולסוכרתיים בפרט, הוא שלמרות כל המגבלות, כאשר רוצים ושואפים גבוה, אפשר לעשות הכל. עם הרבה רצון, תמיכה מהמשפחה ומהחברים השמיים הם הגבול, למדתי שמכל מהמורה ניתן לפרוח ולצמוח. לא הסוכרת, לא הצליאק ולא לקות השמיעה יעצור בעדי להגשים את חלומי לתמוך במשפחת הסוכרתיים, לעזור לאנשים ולהיות רופאה.

• חודש פברואר הוא חודש ההתרמה לסוכרת נעורים, לעמוד ההתרמה  לחצו כאן ,  לעמוד הפייסבוק של האגודה לחצו כאן.