בקרוב ברחוב שלכם: "נא להתכבד"

שמי ארזה בן אור, אדריכלית, בעלת סטודיו 'ארזה בן אור, אדריכלות ירוקה ובינוי בר קיימא', מתמחה בתכנון ביוקלימטי, חברה במועצה לבנייה ירוקה ובעמותה לכלכלה בת קיימא. מרצה חוץ אקדמית בעמותה לביוממקרי ישראל ופעילה חברתית.

במסגרת התואר השני שאני מסיימת בימים אלה, במסלול לעיצוב, יזמות וחדשנות של המסלול האקדמי – המכללה למינהל, יזמתי את פרויקט "נא להתכבד– שבילי אכילה בעיר": הפיכת רחובות העיר לנווה מדבר עירוני אכיל, טרי בריא ומזין.

המיזם החברתי עוסק בחקלאות עירונית וביצירת אינטרקציה חברתית סביב אוכל: גידול צמחים אכילים על ידי קהילה מחויבת למען אנשים במרחב הציבורי בעיר.

מטרת 'שבילי האכילה' היא להפוך את המרחב הציבורי לנוף פרודוקטיבי ומזין, מרושת בעצי פרי וצמחי מאכל בקני מידה משתנים המותאמים למקום ולתנאים, תוך יצירת חדשנות והתחדשות עירונית המשמשים זרז לחינוך קהילתי, מעורבות ואקטיביזם לאכילה בריאה.

המיזם בנוי משלוש קבוצות עיקריות: הקהילה המחוייבת: תלמידי בתי ספר, סטודנטים, מתנס"ים, תנועות נוער, מוסדות ציבוריים ועסקים, המעוניינים ליצור שינוי במרחב הציבורי בסביבתם.

הרשות הכוללת את הגורמים הרלוונטיים ביניהם: מחלקת גנים ונוף, מחלקת סביבה וקיימות, מחלקת חינוך, מחלקת רווחה ומנהלות הרובעים והשכונות הרלוונטיות. ולבסוף אנשי מקצוע: מתכנני נוף, גננים, אנשי סביבה וחינוך. הסוד נמצא בשיתוף הפעולה בין הצדדים. כשיש רצון יש יכולת.

הסוד נמצא בשיתוף הפעולה בין הצדדים. כשיש רצון יש יכולת

שבילי האכילה שהושקו עד כה ממוקמים בדרום תל אביב בשיתוף בית ספר קהילה ועיריית תל אביב, בשכונת חוטר באר יעקב בשיתוף תושבי השכונה והרשות ובקמפוס המכללה למינהל בראשון לציון בשיתוף הסטודנטים ועמותת עמך(ניצולי שואה) לרווחת הכלל.

הצמחים שנשתלו נעו בין עצי פרי כמו עצי רימון, תאנה ועצי הדר, שקד ושיחי פיטנגו וגויאבה תותית, עם שתילים של תבלינים, חסות, ברוקולי, קייל ועוד. זמן הגידול עד לקבלת פרי משתנה בין מספר שנים לעצים, קצת פחות לשיחים ותוך מספר שבועות שתילי הירקות יניבו כך שמהר מאד ניתן יהיה לראות תוצרת.

חוויה עירונית מסוג אחר: מכיל ואכיל

בחזוני, הערים ירושתו בשבילים שייצרו מסלולים לאורכם ניתן להלך ולהתכבד, הם ייצרו נראות חקלאית בעיר. בכל שכונה עירונית יהיה שביל אכילה המוביל לבית הספר השכונתי, לתנועת נוער, למתנ"ס. בכל קמפוס אוניברסיטאי, בסביבות בתי חולים, מרפאות, מבני ציבור אפילו בסמיכות לעסקים ישתלו עצי פרי וצמחי מאכל לרווחת כולם.

הרעיון הוא לשנות את השיח העירוני וליצור אינטרקציה וקהילתיות סביב אוכל בערים שרק הולכות ומצטופפות ועימן גדלים הפערים היוצרים ניכור. זהו מיזם שמנסה ליצור חוויה עירונית מסוג אחר מכיל ואכיל.

כל זה יכול לחולל שינוי גדול אם חושבים על האירועים שניתן ליצור סביב הזריעה, השתילה והאיסוף. זה ממתג את הערים, הופך אותן לאטרקציות תיירותיות סביב אוכל ומשנה לחלוטין את הפרדיגמה: במקום אל תקטוף - נא להתכבד.

במהלך סיורים בערים בארץ שאלתי את עצמי מדוע ישנם כל כך הרבה עצי חושחש? למה לא עצי לימון? ואם כבר ישנם עצי פרי בבתים הפרטיים הרבה פעמים הפרי נירקב על העץ כיוון שלא קוטפים אותו.

"בכפר לא מתים מרעב - בעיר כן"

במהלך סיורים בערים בארץ שאלתי את עצמי מדוע ישנם כל כך הרבה עצי חושחש? למה לא עצי לימון? ואם כבר ישנם עצי פרי בבתים הפרטיים הרבה פעמים הפרי נירקב על העץ כיוון שלא קוטפים אותו.

פרויקטים שבאו מלמטה, מהתושבים - שינו אזורים שלמים בערים והפכו אותם לפרודוקטיביים

מה היה קורה אם היינו משתפים? בטיול שעשיתי במרוקו נאמר לי משפט חזק: "בכפר לא מתים מרעב - בעיר כן". הניכור, ההדרה, העוני ונושא החוסן התזונתי בכרך הגדול יוצר מציאות קשה ובעייתית.

אחרי סיור עם המועצה לבנייה ירוקה בלונדון במאי האחרון וסמסטר קיץ שעשיתי בברצלונה במסגרת לימודיי בבית הספר לעיצוב וחדשנות של המסלול האקדמי –המכללה למינהל, ראיתי שאפשר אחרת. פרויקטים שבאו מלמטה, מהתושבים - שינו אזורים שלמים בערים והפכו אותם לפרודוקטיביים - אז למה לא פה?

מקרי הבוחן הרבים שחקרתי בנושא החקלאות האורבאנית הוביל אותי לשנים שהיוו השראה: הראשון ב - TODMORDEN, עיירה בצפון אנגליה שבו שתי נשים פאם ומרי עשו שינוי גדול במרחב הציבורי על ידי השתלטות פיראטית על אזורים מוזנחים והפיכתם לגינות עם צמחי מאכל שנקרא: The Incredible Edible.

כל זה יצר מהפך מעיירה אפורה לעיירה ירוקה שוקקת תיירים שבאים במיוחד לצפות בפלא. כיום קיימים למיזם 50 סניפים בכל העולם. השני הוא הפרויקט של אליס ווטרס The Edible Schoolyard - ווטרס, שפית שהקימה מיזם לחינוך לתזונה בריאה בבתי ספר, כחלק מהעלאת מודעות ומאבק בתופעת ההשמנה, באמצעות הקמת גינות מאכל בית ספריות וסדנאות בישול בשכונות נחשלות בערים, שהתושבים בה ברובם אינם צורכים פירות וירקות.

הפרויקט גרם לשינוי בצריכת המזון של הילדים ומשם שינה גם את התנהלות ההורים. שני אלה היוו השראה למיזם שלי "נא להתכבד - שבילי אכילה בעיר" המבקש לחבר בין החקלאות לחינוך לתזונה בשיתוף הרשויות ואנשי מקצוע ולהשיב את הרחוב לתושבים וליצור חוויה חיובית ואופטימית. זה הכל בידיים שלנו ותלוי רק בנו.

• הכותבת היא ארזה בן אור, בעלת סטודיו 'ארזה בן אור, אדריכלות ירוקה ובינוי בר קיימא', מתמחה באדריכלות ביוקלימטית, חברה במועצה לבנייה ירוקה ובעמותה לכלכלה בת קיימא. מרצה חוץ אקדמית בעמותה לביוממקרי ישראל ופעילה חברתית. את פרויקט "נא להתכבד" יזמה במסגרת התוכנית לתואר שני בבית ספר לעיצוב, יזמות וחדשנות של המכללה למינהל.
  

• ניתן לעקוב אחר פעילות המיזם בדף הפייסבוק או לפנות למייל: ediblestreetsil@gmail.com .