כשהמלחמה דופקת בדלת
המטרה: לגייס תמיכה למהלך מדיני מול עזה. הפתרון: לא משנה, העיקר שהילדים יפסיקו לחיות בחרדות. האמצעי: לעבור מבית לבית במרכז הארץ, לדבר ולהחתים על גלויות. הצטרפנו השבוע לתושבי עוטף עזה שניסו להביא את רוחות המלחמה גם לשדרות רוטשילד ולגבעתיים. הבעיה: כמעט כולם הביעו תמיכה, רק לא בפתרון שלהם
דפיקות בדלת. ברגעים הראשונים בני המשפחה מסתכלים זה על זה, מנסים להיזכר אם הזמינו מישהו או משהו. ממתינים, אולי זאת טעות. עוד דפיקות. קמים. "ערב טוב, אתם אולי לא מרגישים את זה אבל המלחמה שלכם בדרך". אין ספק, אחלה משפט פתיחה. ומה עכשיו?
ראש אמ"ן: המצב בעזה מידרדר ומסכן את ישראל
כשברוב אזורי הארץ שקט יחסית – ולא שפיגועי דקירה הם משהו שצריך להתרגל אליו – תושבי עוטף עזה חיים כבר שנים את המלחמה. גם כשהרקטות ופצצות המרגמה לא נוחתות עליהם, הם בתקופת המתנה: ההערכות הקודרות של צה"ל, הידיעה שכמה עשרות מחבלים חופרים את דרכם זה עתה לכיוון בתיהם, ה"טפטופים" הידועים לשמצה. עכשיו נמאס להם.
רגע לפני הסבב הבא, הם החליטו לנסות להעביר את התחושות שלהם לתושבים המרוחקים יותר מקו העימות. המטרה: לגייס תמיכה בפעולה, כלשהי, תהיה אשר תהיה, של הממשלה. האמצעי: מעבר מדלת לדלת כדי להביא את רוחות המלחמה לכל בית, והתייצבות במוקדים מרכזיים כדי להחתים על עצומות תמיכה במהלך מדיני לצד פעילות אקטיבית נגד ארגוני הטרור.
הצטרפנו אליהם בימים האחרונים, בדוכנים וגם במבצע "הקש בדלת" בגבעתיים ובתל־אביב. על פניו, משימת השכנוע הייתה פשוטה: לא נמצא אפילו אדם אחד, משמאל או מימין, שחשב שממשלת ישראל עושה משהו כדי למנוע את התעצמות חמאס או את הסבב הבא. הבעיה: אפילו בלב תל־אביב, רוב האנשים שאותם פגשו דגלו בפתרונות אלימים, או אלימים עוד יותר, לסיטואציה. על אנשי "העמותה לעתיד הנגב המערבי" ו"דרכנו" (בעבר V15) הפתרונות האלה קצת פחות מקובלים, מה שגרר ויכוחים ודיונים מייאשים.
להרוג או להיהרג
אדל ראמר, מורה לאנגלית מקיבוץ נירים, כבר חוותה כמה סיטואציות קשות בחייה. כתושבת הנגב המערבי, כבר שנים שהיא ומשפחתה סופגים קסאמים מלמעלה וחשים את המנהרות מלמטה, ועדיין נשארים אופטימיים. אבל דווקא כאשר עמדה השבוע בשדרות רוטשילד בתל־אביב, היא חשה מבוכה.
"אני מפריעה לכם?" היא פונה במבטא מובהק לשני גברים שמנהלים שיחה. "הבעיה היחידה שלי איתכם, היא שאתם חיים באזור שהוא חלק ממדינת ישראל, ואתם לא יכולים להיות שמאל כל כך קיצוני", אומר אחד מהם. אדל מרימה גבה. "אולי אני אעבור לאשקלון? אבל גם שם נופלים טילים. אולי אני אעבור לאשדוד. אה, גם שם..."
"לא לא לא, בשום אופן לא לעבור", הוא נבוך. "פשוט יש לי בעיה עם אנשים שמתלוננים על המצב אבל מצביעים מרצ". "בינתיים הימין לא סיפק לנו פתרונות", ממשיכה אדל, "אנחנו כאן כדי לבקש שלפחות יציגו בפנינו פתרון, תעשו משהו! חוץ מזה, אתה חושב שהמדינה מתחלקת לימנים שלא רוצים שייפלו עליהם טילים ומצביעי מרצ שרוצים שייפלו עליהם טילים?"
"אנחנו צריכים לעשות הסכם עם המצרים, ולגרום לכל הפלסטינים לעזוב דרך...."
"זה נראה לך ישים? הגיוני? אתי? לגרום ל־2.5 מיליון איש לעזוב את הבית שלהם?"
"כן".
השיחה מגיעה למבוי סתום. שני הצדדים מסכימים שלא להסכים, לוחצים ידיים ונפרדים.
"עברתי לנגב בעקבות המצב, להביע הזדהות. אבל זה גם איכות חיים", מספר בהתלהבות אדם נוסף שאדל עוצרת, אך אינו מזדהה בשמו. "אם אתה גר כמונו, באזור הנגב המערבי, ברור גם לך שהמלחמה הבאה מתקרבת. מה עושים?"
"להיכנס בהם. פעם אחת ולתמיד".
"עשינו את זה כבר. כל שנה. זה עבד?"
"לא, לא ממש. אבל אולי הפעם נעקור מהשורש".
"אבל זה מה שהם אומרים כל פעם!", אדל מרימה את הקול בפעם הראשונה, כועסת.
"תראי, אני איתכם, מה שתחליטו, אני בעד. הממשלה, סליחה על השפה, אימפוטנטית".
למרות חילוקי הדעות העקרוניים הוא חותם על טופס התמיכה, אולי סתם מנסה לסיים את השיחה בצורה מנומסת. המתנדבים נראים קצת מבולבלים, לא זו קבלת הפנים שציפו לה במעוז השמאל הלבן. במקום זרי פרחים ושיחות על סיום הכיבוש, מתווכחים איתם על דרכים יצירתיות להפוך את עזה למגרש חניה.
אנחנו פונים פנימה מתוך שדרות רוטשילד, לרחוב אלנבי. ממש בכניסה, עיניה של אדל צדות חנות שעונים מאובקת, כזו שעוד מוכרת ווקמנים וקלטות וידיאו. היא מחליטה להיכנס. בעל החנות קורא ערימה מכובדת של עיתונים, כנראה אין דרישה מוגזמת לקלטות וידיאו ושעונים מעוררים בימינו.
"צריך להרוס להם את הטלוויזיה, את תחנות השידור, את התעמולה. אם אין תקשורת אין דרך להעביר מידע, ואז אין הסתה. וגם את החשמל, לחסל הכול", הוא אומר. "אבל אז בכלל הכול יתפוצץ לנו בפרצוף", מנסה אדל להתווכח. "שני מיליון איש יקומו ופשוט יפשטו על הגדרות. מה תעשה? תהרוג את כולם?"
"נו, ומה עושים בסוריה היום?"
"אתה באמת רוצה שנהיה כמו סוריה?"
"אם את לא תאכלי אותם, הם יאכלו אותך, את רוצה למות?"
"אני מאמינה שרוב האנשים שחיים בעזה רוצים את מה שאני רוצה – לחיות".
"הם לא. הם רוצים שאת תמותי. מאיזו שנה את בארץ? אני משנת 1943 בארץ, הם תמיד רצו לזרוק אותנו לים. צריך להבין את המנטליות שלהם. הם צריכים שישלטו בהם. זהו. אין פתרונות. להרוג או להיהרג".
בין הכלניות לקסאמים
על הדלת בבניין הדירות בגבעתיים מתנוסס שלט יפה: משפחת רם. אדל וחבריה דפקו עליה. "מי שם?" נשמע הקול מעבר לדלת. אדל השיבה. אין תגובה. דפיקה נוספת. האישה שמאחורי הדלת, רינה, לא ששה לפתוח לזרים. לבסוף היא קמה והותירה פתח צר, מנסה להבין מה עושים מולה שלושה אנשים בסווטשירטים לבנים שעליהם הוטבע הכיתוב "כולנו עוטף עזה", ושאחד מהם אפילו הגיע בסנדלים באמצע החורף.
"שלום", פנתה אדל, "אנחנו מעוטף עזה ובאנו לבקש את תמיכתך". עוד כמה מילות נימוסים ואפילו ויכוח אידיאולוגי קטן, ורינה לא רק שחתמה על הגלויה שהושיטו לה השלושה אלא גם התעקשה להביא להם שתייה קרה עם כוסות ואפילו הפשירה והסכימה להצטלם עם הסטיקר והבטיחה להדביק אותו על המכונית.
"בתובנה שלי, המנהרות יגיעו עד לכאן", אומרת רינה. "הפתרון, בעשור הקרוב, הוא ביטחוני. צריך לעשות להם יד קשה מבחינה ביטחונית, שיטת המקל והגזר". "אז לפי מה שאת אומרת", נדלקת המתנדבת גלי, "מובטח לי כל שנתיים להיות פליטה בארצי ולנדוד בין חברים".
רינה: "זו אשליה שאם תתחזקי מבחינה כלכלית זה יעבור".
בדיעבד התברר שרינה הייתה אגוז קשה יחסית לפיצוח בגבעתיים, השאר אולי לא חשו שהמלחמה מעבר לפינה, אבל הזדהו, או לפחות ניסו להביע הזדהות, עם האנשים שמולם. קומה מעליה פותחת את הדלת מיכל חיים. "כל הזמן מדברים ברדיו על זה ששומעים את החפירות ולבי איתם", היא מסבירה. "מתסכל מאוד שהם חיים בתוך ישראל, וצריכים לדאוג". "הבת שלי בת 32 ועוד מפחדת לצאת מהבית", מגיבה אדל מהבטן. אחר כך היא מספרת שבדוכנים של "דרום אדום" היא פוגשת רבים ממפוני גוש קטיף. גם מהם היא מבקשת לחתום על הגלויות. "היחידים שקשה לי איתם", היא אומרת, "הם המפונים שאמרו לי שמגיע לי כל קסאם שאני חוטפת".
בכל הזדמנות, בשיטוטים מדלת לדלת, בשבתות של "דרום אדום" ובדוכנים של התנועה בשוק יום שישי בשדרות, עומדים הפעילים ומבקשים לתמוך בדרישתם לפתרון אחר, שמשלב בין מהלך צבאי להסדר מדיני. עם חמאס. לצדם הם מגייסים את בכירי צה"ל, וגם פוליטיקאים כמו נפתלי בנט, שהפתיע לאחרונה כשאמר שהוא פחות או יותר בעד הנוסחה "שיקום תמורת שקט".
בצוות נמנים מלבד אדל - המורה, הליצנית הרפואית והמעסה - גם דוד דרורי הרפתן והחלבן מקיבוץ סעד, וגלי בסודו משדרות הנמנית עם הוועד המנהל של "התנועה לעתיד הנגב המערבי". כשאני מנסה להבין מה ההבדל בין עוטף עזה לבין הנגב המערבי היא אומרת בכנות: "הנגב המערבי זה כלניות, עוטף עזה זה קסאמים. המטרה שלנו היא לגרום לכולם להצטרף לדרישה מראש הממשלה להציג תוכנית ברורה. שיסתכל לנו בעיניים ויגיד מה התוכניות שלו לגבי העתיד שלנו. שידאג לנו, שיציג מה התוכנית הביטחונית שלו".
היא פונה לאריאל, בחור מגבעתיים עם אקסית מכיסופים. אריאל לא נרתע, מעמיד את אופניו, וכמו כל ישראלי ברור שיש לו תוכנית משלו. "יש לי פתרון!" הוא אומר. "נו", קופצים שלושת החולמים מעזה בתקווה. "אבל הוא לא ישים". "פתרונות לא ישימים יש לכולם", עונה לו גלי. "נו, נשמע". "את מרשה לי להשמיד את כל עזה, לעשות ממנה מגרש חניה ולפנות את כולם למצרים?" הוא מחייך, יודע היטב שזו לא כוונתם. "אם הייתי ראש הממשלה לא הייתי מחשבן להם. עזה קטנה, כל קסאם שייפול, אני אומר שנכבוש עוד חתיכה. אין עתיד לאזור ובחיים לא יהיה שלום".
"מרחם עליכם"
מחוץ לקניון גבעתיים פונה אליהם נהג מונית חביב ומתעניין. איזה מפלגה אתם, הוא שואל. "אנחנו לא מפלגה". הוא לוקח את הסטיקר, מדביק אותו על הרכב בשמחה ומצהיר: "ביבי לא יכול לפתור את שרה,
אז הוא יכול לפתור את הבעיות במדינה? אני מרחם על האנשים אצלכם גבירתי, ממש מרחם".
פולי ברונשטיין, מנכ"לית תנועת "דרכנו" שלקחה על עצמה את הפעילות, מתנסחת בזהירות. "אין לנו זמן לבזבז", היא אומרת. "כולם יודעים שסבב הלחימה הבא נמצא מעבר לפינה ומאיים על כולנו, ובראש ובראשונה על תושבי עוטף עזה. כולנו אזרחים אוהבים, מוכנים לשאת בעול ויודעים להפגין סיבולת, אבל דורשים לראות במקביל יוזמה ממשלתית שתחתור לפתרון ארוך טווח לאיום הטילים והמנהרות בעזה".
שוב בתל־אביב. אדל שומרת על האופטימיות. מחליטים לנסות פעם אחת אחרונה. מתנדב אחד מצביע על זוג היפסטרים שיושבים בבר ומעשנים סיגריה. "זה... משהו של שמאלנים?" שואל הצעיר מביניהם בחשש. "חתמו לנו אנשים מימין, מרכז ושמאל. מה לדעתך יכול להיות הפתרון למצב בנגב המערבי?" "לגליזציה. זה הפתרון היחיד למזרח התיכון".
לפנייה לכתב/ת 
