אי של חוסר יציבות: על סבב הנשים ההפכפך
הדבר היחיד הצפוי בסבב ה-WTA של התקופה האחרונה הוא העובדה ששום דבר לא באמת צפוי בו. בטורניר דובאי האחרון התחושה הזו קיבלה משנה תוקף עם הדחתן של כל שמונה המדורגות הראשונות כבר במשחקיהן הראשונים, ובדוחא עם ההפסד המפתיע של אנג'ליק קרבר כבר בסיבוב השני. מה הסיבות לכך – והאם מדובר בקללה או ברכה?
המפגש הביזארי הזה התאפשר הודות לאחד הטורנירים המוזרים ששוחקו אי פעם בסבב הנשים. למעשה, התחרות במפרץ הפרסי נכנסה להיסטוריה מהצד הלא נכון של ההיסטוריה; זו הייתה הפעם הרביעית אי פעם שבה אף שחקנית מדורגת לא מגיעה לרבע הגמר. מעבר לכך, זה היה הטורניר הראשון בתולדות המשחק שבו כל השחקניות הבכירות לא ניצחו אפילו משחק אחד. סימונה האלפ, גרבינייה מוגורוסה, קרלה סוארס-נבארו, פטרה קביטובה, בלינדה בנצ'יץ', קרולינה פליסקובה, רוברטה וינצ'י וסבטלנה קוזנצובה, המדורגות במקומות 1-8, נבעטו בזו אחר זו כבר בהופעות הפתיחה שלהן. חלקן העפילו אוטומטית לסיבוב השני וסיימו שם את דרכן, היתר עפו בסיבוב הראשון.
מבול ההדחות הזה זימן לקהל חצאי גמר הזויים למדי בכיכובן של אראני, סטריקובה, קרוליין גארסייה ואלינה סביטולינה. מעבר לחוסר האטרקטיביות שבכך, זו הייתה יותר מהכל עדות נוספת ובלתי נתפסת לחולשתו המדהימה של סבב הנשים גם ב-2016. לא מדובר בסוד כמוס, כמובן, אבל נדמה כאילו כבר זמן רב שהדבר לא הוטח בפרצופנו בעוצמה חזקה כל-כך. כאילו שכל זה לא הספיק, בטורניר דוחא שנפתח מיד לאחר מכן אלופת אוסטרליה הטרייה והמדורגת שנייה בעולם אנג'ליק קרבר חטפה סנוקרת מסאיסאי ז'אנג הסינית כבר בסיבוב השני. האלפ המאכזבת שוב קרסה, הפעם עם הפסד לילנה וסנינה.
כבר שנים שטניס הנשים הוא ענף של טניסאית אחת, שזוכה ברוב התחרויות הגדולות בהן היא בוחרת להשתתף ובשנה שעברה הפסידה רק שלוש פעמים. עצם העובדה שבשלושת גמרי הגרנד-סלאם אליהם הגיעה סרינה וויליאמס לאורך 2015 היא פגשה שלוש שחקניות שונות (מאז 2013 פגשה בשבעה גמרים שש שחקניות שונות, רק מריה שראפובה התמודדה מולה פעמיים) מראה שהסבב הנשי הוא מגוון, פתוח, בלתי צפוי ובלתי ניתן לחיזוי.
לסרינה אין יריבה אחת דומיננטית אלא כמה שיכולות לסכן אותה, ומדי פעם גם לגנוב לה את התהילה (כמו שעשתה קרבר רק לאחרונה). וזו הרי המהות של ספורט, יטען בתוקף מחנה התומכים - כל עוד התחרות נשמרת (לפחות באזור החיוג של המדורגות 2-100 בעולם), ואפילו השליטה הכל-יכולה יכולה להיתפס פה ושם עם המכנסיים למטה, למה שנתלונן בכלל?
ואולי זה בכלל קשור לפציעות?
בדיוק על השאלה המורכבת הזאת ניסה לענות סטיב טיגנור מהאתר TENNIS.COM. "מה שקרה בדובאי הוא לא כל-כך מפתיע כמו שזה נראה", הסביר בכתבה מיוחדת שערך בנושא, "העובדה ששחקניות כמו ילנה ינקוביץ', אנדראה פטקוביץ' ואחרות מנצחות רק אומר שהכישרון היום חורג הרבה מעבר אל 15 הראשונות בעולם. זה לא מפתיע לראות איך כל טניסאית מנצחת שחקנית טופ 10. האם זה מרגש או מדכא? האם מבול ההדחות הוא סימן לחולשת המדורגות, או שמא מדובר בקשיחות של השחקניות הלא מדורגות? זה עניין של ביצה ותרנגולת".
הטענה המרכזית של טיגנור היא הקשר הבלתי-נפרד בין השחקניות הבכירות שמוצאות את עצמן בחוץ בשלבים מוקדמים לאלה שמפתיעות אותן; אם חלק מהאנדרדוגיות לא היו שחקניות איכותיות בפני עצמן והפייבורטיות לא היו פגיעות כל-כך, כל ההפתעות האלה, שהן כבר לא כל-כך מפתיעות, לא היו יכולות להתרחש.
התופעה שבה טניסאיות טופ 10 אורזות מזוודות בסיבובים הראשונים לא רק שאינה חדשה, אלא מקבלת ביטוי לא פחות חזק, ולפעמים אפילו יותר מובהק, גם בגרנד סלאמים. מספיק להסתכל על מה שאירע בשתי התחרויות הגדולות האחרונות כדי להבין את היקפה: באליפות אוסטרליה האחרונה רק חמש טניסאיות טופ 10 ושמונה טניסאיות טופ 15 הגיעו לשמינית הגמר. באליפות ארה"ב התופעה הוחרפה, עד שלב 16 האחרונות שרדו רק שלוש שחקניות מהעשירייה הראשונה וארבע בלבד מבין 15 הראשונות בעולם.
ב"גרדיאן" ניתחו השבוע את הנושא מזווית אחרת ותהו אודות הקשר בין פציעות ומגבלות גופניות ליכולת של נשים להתקדם ולהצליח לאורך זמן ברמות הגבוהות. בכתבה מקיפה שנגעה בדיוק בזה נשאל מה גורם לשחקניות צמרת להיפצע בתדירות גבוהה, ומה הקשר של כל זה ל"בעיה" המדוברת. בלינדה בנצ'יץ', למשל, היא דוגמא טובה לכך: בעונה שעברה הייתה בעיצומו של רצף בן שמונה ניצחונות עד שבטורניר סינסינטי נפצעה במשחק שמינית הגמר מול לוסי ספארובה. זה גרם לה להגיע לאליפות ארה"ב לא בכשירות מלאה, ובסוף גם התנקם בה עם הדחה בסיבוב השלישי.
הרצון לנצח כל הזמן מתנקם?
אבל למה להסתכל אחורה? מספיק לראות מה קורה השנה. האלפ (שהודחה כבר בסיבוב הראשון של אליפות אוסטרליה) הלא יציבה סובלת מפציעה בקרסול (ואמורה לעבור בקרוב ניתוח באף שישבית אותה לתקופה ארוכה), מוגורוסה נאבקת בכאבים בכף רגלה שמאלית, מריה שראפובה מתמודדת עם בעיות בזרוע שמאל. אגניישקה רדוואנסקה חתמה את 2015 עם זכייה גדולה בטורניר סינגפור, ואז התמודדה עם פציעה ברגל.
טורניר דובאי הציע למשתתפותיו יותר מ-1.7 מיליון דולר בסך הכל. זה לא מנע משש שחקניות מדורגות בין 17 הראשונות לפרוש עוד לפני המשחק הראשון, בין היתר בגלל פציעות שונות. ילנה ינקוביץ' ניסתה להסביר למה זה קורה מהזווית של הטניסאיות עצמן. "אנחנו לא רוצות להחמיץ יותר מדי משחקים", הודתה בראיון שהעניקה לכתבה. "אנחנו לא רוצות לאבד את הדירוג שלנו ורוצות להתחרות באירועים האהובים שלנו".
אנשי מקצוע אחרים טוענים שדווקא מנוחות ארוכות הן מה שפוגע בשחקניות שבריריות יותר או פחות. "כאשר אתה לוקח הפסקה, פציעות עלולות לקרות", הסביר איב בולאיס, שעבד בעבר עם יוג'יני בושאר ושחקניות טופ 40 נוספות. "הגוף שלך מתחיל להיכנס למצב מנוחה, ואז, כשחוזרים לפעילות בעוצמה, רואים אנשים שנפצעים מיד בסיום תקופת קדם העונה". ומה בנוגע להשוואה הבלתי נמנעת לגברים, וליכולת שלהם לעמוד במעמסות נפשיות ובעיקר פיזיות לעומת נשים? אם אתם שואלים את בולאיס, אי אפשר להתעלם מההבדלים בין המינים: "הגברים מעט יותר מודעים למגבלות שלהם. עם נשים, מדובר בתהליך מנטלי מסובך יותר. הן מנסות לנצח כל נקודה, ואם הן לא מצליחות, אז משהו לא בסדר מבחינתן. יותר קשה לשחק טוב כשאתה תחת לחץ כל הזמן, ברגעים כאלה אנשים נשברים".
בין אם מדובר בחתירה מתמדת לפרפקיוניזם שמתנקמת בטניסאיות לאורך הזמן או בעובדה ששחקניות טובות ומוכשרות אפשר למצוא גם מחוץ לטריטוריה של הטופ 10, עניין אחד הולך ומתבהר במציאות הנוכחית בטניס הנשים העולמי: הדבר היחיד הצפוי במשחק בין מדורגת ללא מדורגת, בכל תחרות שהיא, הוא הבלתי צפוי. לפחות עד שלמשוואה נכנסת סרינה וויליאמס ומתחילה לשיר.
לפנייה לכתב/ת 
