הבטנו מזרחה, עכשיו קדימה
השנה היא 2016 והמוזיקה המזרחית היא המיינסטרים הישראלי החדש. הז'אנר ה"נישתי" כבר מזמן יצא מהגטו ונשמע כמעט מכל בית בישראל, ללא שיוך עדתי. אבי שושן נפרד ממדור "מביט מזרחה" כשהוא מביט קדימה, ליום בו נוכל כולנו להאזין לאדל וקולדפליי לצד אייל גולן וליאור נרקיס
לא באמת גדלתי על מוזיקה מזרחית. כמו רוב ילידי שנות ה-80, הפסקול שלי הורכב מג'ורג' מייקל, דפש מוד, תיסלם ויהודה פוליקר. לאבא שלי היו קלטות של ריימונד אבוקסיס וג'ו עמר עמוק במגירה, סבתא שלי היתה שומעת מוזיקה אנדלוסית ואחי הגדול היה מעריץ של עופר לוי.
באותן שנים, זו היתה בושה לשמוע את המוזיקה הזו. בהיותנו דור ראשון שנולד בארץ, הרגשנו ישראלים, ועבורנו כישראלים - וכפי שחונכו - היו שירי ארץ ישראל הקלאסית בשפה העברית בלבד מוטיבים מזרח אירופאיים. מוזיקה ערבית או עם סלסולים היתה עבור חלקנו הגדול פאסה, כזו של הדור ההוא או הארץ ההיא שההורים עלו ממנה. לא שייך אלינו באמת. התביישנו בה. התביישנו בהם. היחידה שהיתה סוג של קונצנזוס היא זהבה בן. אז היא היתה סמל, והתקשורת חיבקה אותה. כך קיבלנו חותמת כשרות מהחברה להאזין לה. עד היום "סלמאת" הוא אחד השירים האהובים עלי.
עם השנים, כשמרד הנעורים נגמר וסבתא הלכה לעולמה, נוצר חלל ורצון לעשות תיקון. את גיל ההתבגרות העברתי בראש העין לשם עברה משפחתי, ושם נחשפתי ליואב יצחק. הוא כמו אלביס בעיר הזאת. דרך השירים המצוינים שלו, פתאום לא הבנתי על מה היתה הבושה במוזיקה הזו. ומאז נפתח צוהר: אייל גולן וקובי פרץ, מושיק עפיה וחיים משה, שרית חדד ולהקת שפתיים האחת ויחידה. ראיתי את בני גילי, ילידי העיר, נהנים מהמוזיקה הזו, אמרתי פאק ושחררתי. והאמת? נהניתי.
שבע שנים כתבתי את הטור הזה שהוקדש רק למוזיקה מזרחית. במהלך השנים גיליתי ז'אנר מוכשר בטירוף שעובדים בו אנשים מדהימים שלא מוכנים לכופף את הראש בשביל אף אחד. זמרים, מפיקים, יוצרים, מלחינים ומעבדים שלא נופלים מאף יוצר מז'אנרים אחרים. אנשים שנדחקו לפינה או קוטלגו בתוך משבצת סגורה של גטו כי המוזיקה הזו, כפי שלימדו אותנו, היא "נישתית" ו"לא באמת מייצגת את החברה הישראלית".
עוד "מביט מזרחה " במדור המוזיקה של ynet:
כך שיקמה רוסלנה את הקריירה של אייל גולן
גל הנוסטלגיה של רגב לא היה עוזר לגבי שושן
"אמא יקרה"? אמו של דודו אהרון מחסלת לו את הקריירה
אז זהו, שלא. המוזיקה המזרחית היא מוזיקה ישראלית לכל דבר. שרים בה בעברית, היוצרים ישראלים וכולם חלק ממדינת ישראל. אין שום סיבה שהיא תמשיך להיחשב לנישה, תקבל רצועה אחת קטנה או שיעשו טובה ושברדיו ישמיעו שיר אחד בשעה של אחד מהזמרים בפועלים בה.
השנה היא 2016, והמוזיקה המזרחית היא המיינסטרים הישראלי החדש. נכון, יש כאלו שעדיין ירימו גבה או יתנשאו עליה, אבל היום לשמחתי הם המיעוט. עם כל הכבוד, אלו כבר לא האנשים שמושכים בחוטים, מנהלים באופן אבסולוטי את המדינה, שקובעים לנו אזרחי ישראל מה לאהוב, לשמוע או לצרוך. עידן הרכנת הראש חלף מהעולם.
אני אישית ממשיך הלאה, לגלגלצ. קיבלתי קריאה להצטרף, ואני רואה במשימה זו שליחות אמיתית כדי שילדים יותר לא יתביישו להאזין למוזיקה מזרחית, שהחומות שעוד נשארו יוסרו, ושכולנו נוכל להאזין לאדל וקולדפליי לצד מאור אדרי וליאור נרקיס. אין שום סיבה שלא. תודה שקראתם אותי. אנחנו עוד ניפגש כאן בהמשך. אוהב.
