עופרת בצנרת: האם מקרה פלינט יכול לקרות בארץ?
איך הגיעה עופרת למי השתייה של תושבי פלינט בארצות הברית? סיפור של מחדל ענק שמתחיל בחלקיקים קטנים שנמצאים בצנרת של כולנו
חודשים ארוכים שיוועו תושבי העיר פלינט שבמדינת מישיגן בארצות הברית, שתישמע זעקתם והרשויות יכירו בכך שהמים שיוצאים מברזי העיר שלהם רעילים. מים עם רמות עופרת חריגות ומסוכנות זרמו בבתי התושבים ללא מפריע במשך שנה וחצי, ומעריכים כי למעלה מ-8,000 ילדים נחשפו למזהם, שהשפעותיו הבלתי הפיכות על מערכת העצבים והמוח ידועות זה מכבר.
עוד כתבות בזווית, סוכנות ידיעות למדע וסביבה :
למרות הראיות המוצקות וההכרה של הקהילה הרפואית בבעיה, בחרו נבחרי הציבור בפלינט להתעלם ממנה תוך שהם מנופפים במסמכים המעידים על עמידה בתקנים מיושנים. רק לאחרונה נחשף גודל המחדל, וכעת תצטרך מערכת אכיפת החוק בארה"ב להתמודד עם הטיפול באחראים. כעת נשארות תלויות ועומדות כמה שאלות: כיצד זוהמו מי השתייה של פלינט, איך היה ניתן למנוע את המחדל ומה הסכנות של זיהום כזה במקומות אחרים, כולל בישראל?
ההתחלה הייתה מבטיחה
זה סיפור עצוב על עיר אמריקאית ותיקה, שכבר במחצית השנייה של המאה ה-19 נודעה למרחקים כמרכז לעיבוד עץ ובנייה של כרכרות. המעבר לייצור כלי רכב ממונעים היה אך טבעי, חברות רכב דוגמת ביואיק ושברולט בנו את מפעליהן הראשונים בעיר ופלינט זכתה לכינוי "עיר הרכבים" (Vehicle city).
במובנים רבים, הסיפור של פלינט הוא סיפורה של תעשיית הרכב האמריקנית. ההתחלה המזהירה, הכסף הרב ואיתו הכוח הפוליטי הגדול נעלמו כלא היו כאשר תעשיית הרכב האמריקנית החלה לדעוך. הגורמים לאותה דעיכה היו היעדר השקעות בתעשייה ומעבר לייבוא של חלקי רכב ממדינות המזרח. הפגיעה בארגוני העובדים ובמעמד העובד וייצוא של משרות למדינות זרות הרחיקו תושבים ממעמד גבוה מהעיר השוקעת. בהתאם, הצטמצמה אוכלוסיית העיר מ-200 אלף תושבים ב-1960 לפחות מ-100 אלף כיום. "עיר הרכבים" הפכה ל"עיר הפושעים" וזכתה להיכלל ברשימה של הערים המסוכנות ביותר בארה"ב, עם רמות פשע הגבוהות פי שבעה מהממוצע הלאומי.
מלחמות מים
פלינט שוכנת 106 ק"מ בלבד מדטרויט והיא העיר השביעית בגודלה במדינת מישיגן. במשך 50 השנים האחרונות רכשה העיר את המים שלה מתאגיד המים של דטרויט. אך המצב הכלכלי הקשה שאליו נקלעה העיר אילץ אותה לחפש דרכים לצמצום ההוצאות - במיוחד לנוכח עליית מחירי המים שנרכשו מדטרויט.
בשנת 2002 החלה העיר פלינט לקדם את הקמתה של מערכת אספקת מים חדשה מאגם הורון (Huron). בדיקות שערכה העירייה הראו כי אספקה מאגם הורון מהווה פתרון אמין יותר, שווה באיכותו וזול במחירו לעומת זה הקיים. אך הבקשה של פלינט להתנתק ממקור המים שסיפק לה תאגיד המים והביוב של דטריוט נתקלה בהתנגדות עזה מצד התאגיד, שניסה למנוע את המהלך ואף האשים את פלינט בכך שהיא מתחילה "מלחמת מים אזורית". משנדחו כל המאמצים לאלץ את פלינט להמשיך את הסדר המים הקיים, החליטו בדטרויט על ניתוק של העיר ממערכת המים בתוך פרק זמן של 12 חודשים - כלומר, שנתיים לפני מועד השלמת מערכת אספקת המים החדשה מאגם הורון.
ארין ברוקוביץ' של פלינט
עם ניתוק העיר ממי התאגיד פנתה פלינט לאספקת מים מנהר פלינט, שמימיו היוו במשך שנים מערך גיבוי לאספקת מים. השאיבה מנהר פלינט החלה באפריל 2014. זמן קצר לאחר השינוי החלו לזרום תלונות של תושבים באשר לצבע המים (שהיו חומים), טעמם והריח שלהם - אך אלו זכו להתעלמות מצד הרשויות, שהציגו מצדן ממצאים אחרים שהצביעו על תקינות של מערכת המים. פקידי הממשל דבקו בעמדתם ונצמדו למספרים ולחוקים פדרליים שהראו שלכאורה אין בעיה במים החומים שיצאו מהברזים.
21 אלף מסמכים שפורסמו לאחרונה על ידי מושל מישיגן מראים שכבר שבועות קצרים לאחר שינוי מקור המים, ידעו בכירים במשרד להגנת הסביבה האמריקני ובגופים רגולטוריים נוספים על בעיות המים של העיר. התמונה שעולה מהמסמכים מראה כי בדרג מקבלי ההחלטות שרר חוסר הבנה של המצב ושל הדחיפות שנדרשת לטיפול בו. "כל רמות הממשל נכשלו בטיפול בתושבי פלינט", אמר מושל פלינט בהצהרה לתקשורת, "משבר שכזה לא היה צריך לקרות מעולם".
הייתה זו התעקשותם של תושבים מקומיים, ולצדה הירתמות של מכוני מחקר וארגונים פרטיים, שהצליחה בסופו של דבר לסתור את טענות הגופים הרגולטוריים - אותם שומרי הסף שהיו אמורים בעצמם לזהות את מצב החירום.
מחקר שביצעה רופאה בבית חולים מקומי מצא כי מספר הילדים בעלי רמות גבוהות של עופרת בדם כמעט הוכפל מאז עברה העיר לשאוב מים מנהר פלינט. הרופאה, מונה האנה-אטישה, שזכתה מאז לכינוי "ארין ברוקוביץ' של פלינט", בחנה תוצאות בדיקות של יותר מ-3,000 נבדקים לאחר שקיבלה תלונות של תושבים על פריחות וגירוי בעיניים לאחר מגע עם המים. מונה הציגה את ממצאיה הקשים בתקשורת ולא במפתיע, התגובות למחקר שהציגה נעו בין השמצות לגינויים מצד הרשויות. מאוחר יותר הגיעו ההתנצלויות. לפי הערכות שונות, בין 6,000 ל-12 אלף ילדים נחשפו לריכוזים גבוהים של עופרת דרך מי השתייה.
משבר שאפשר היה למנוע
ההשפעות הבריאותיות של חשיפה לעופרת כוללות פגיעה בתפקוד הכליות, מחלות לב וכלי דם, פגיעה בפוריות וכן פגיעה בהתפתחות העובר. מחקרים קשרו בין חשיפה לעופרת בקרב ילדים לירידה במנת המשכל ועלייה בסיכון להתנהגות תוקפנית ומחלות נפש. ילדים הינם פגיעים במיוחד לחשיפה לעופרת, משום שספיגתה בדם אצל המבוגרים עומדת על עשרה אחוזים בלבד, בעוד שבקרב ילדים מדובר ברמות גבוהות בהרבה של עד 70 אחוז.
אך כיצד הגיעה העופרת למי השתייה של התושבים? מתברר שהתשובה סבוכה יותר ממה שניתן היה לשער, ולשם כך יש לצלול לשיעור קצר בכימיה של מערכות מים.
מתברר שבמי נהר פלינט קיימות רמות כלורידים גבוהות למדי - מה שגורם להם להיות קורוזיביים מאוד. ובמילים אחרות: המים שהוזרמו מהנהר לצינורות העיר למעשה מאכלים את הצינורות הישנים וגורמים למתכות מסוכנות - ביניהן העופרת - להיפרד מהצינור ולהגיע לברזים שבבתים.
"החמצן המומס והכלור שבמים מחמצנים לאורך זמן את כל סוגי המתכות שמהן עשויות מערכות אספקת המים", מסביר פרופ' אורי להב מהפקולטה להנדסה אזרחית וסביבתית שבטכניון. חלק מתוצרי הקורוזיה, שנוצרים מחמצון של אותן מתכות, נשארים דבוקים לדופן הצינור, בדומה לשכבת האבנית שמצטברת בדפנותיו של קומקום חשמלי שלא נוקה זמן רב, וכך נוצרת עם הזמן שכבת "חלודה" שיכולה להגיע לעובי של כמה מילימטרים. השכבה הזו למעשה מבודדת את הצינור המתכתי ושומרת עליו מפני המשך של תגובות הקורוזיה, שמקצרת מאוד את חיי הצנרת.
כאשר מזרימים מים בעלי איכות נתונה לאורך זמן, מערכת הצינורות מגיעה לסוג של שיווי משקל דינאמי - מצב יציב בין שכבות הקורוזיה שעל הצינורות לבין המים. אך כאשר מכניסים למערכת בבת אחת מים בעלי תכונות כימיות אחרות, המערכת תשאף להגיע למצב שווי משקל חדש, ואז ניתן לצפות לתופעות כמו שקרו בפלינט. "חלקים משכבת החלודה מתמוססים במהירות וגורמים לשבירת שכבות ולפליטה של חלקיקים של תוצרי קורוזיה לזרם המים", אומר להב. "זו תופעה ידועה ומוכרת בכל העולם. כשמחליפים מקור מים במקור בעל תכונות כימיות אחרות, יש לבצע שטיפות מבוקרות של הצנרת, עד שהיא מגיע למצב של שווי משקל דינמי חדש". בארץ, לדוגמה, "מבצעים במקרים כאלה שטיפות של הצנרת לאורך ימים ארוכים".
ברגע שנפגעת שכבת ההגנה הפנימית של הצינור מדובר בפגיעה אנושה שהטיפול בהשלכותיה יכול להימשך זמן רב. מסננים ופילטרים ביתיים לא מתוכננים להתמודד עם חלקיקי המתכת הזעירים, וכך קרה שעד היום לא נמצא בפלינט פתרון ראוי שיאפשר את המשך השימוש במי הברזים (לקריאת כתבה שפורסמה ב"זווית" על מחקר ישראלי שמציע אלטרנטיבה חדשנית לטיפול בבעיית הקורוזיה בצנרת לחצו כאן).
נטול עופרת
למרות המודעות הגבוהה לסכנות של חשיפה לעופרת דרך מערכת המים, מי שתייה מהווים רק כ-20 אחוזים מסך החשיפה לעופרת. מקורות החשיפה השונים כוללים אבק הנובע בחלקו משריפה של דלקים המכילים עופרת, צבעים ישנים שהכילו בעבר כמויות גבוהות של המזהם ואפילו קמח שמכיל עופרת שמקורה באבני הריחיים. מחקר שבחן את רמות העופרת אצל ילדים בישראל מצא ריכוזים הדומים לאלה הקיימים באירופה ובארה"ב. אולם, אצל ילדים המתגוררים בסמיכות למפעלי מתכת או מיחזור סוללות נמצאו ריכוזים גבוהים הרבה יותר.
לפי תקנות בריאות העם למי שתיה, הריכוז המרבי המותר לעופרת במים הינו 10 מיקרוגרם לליטר, או 0.01 חלקים למיליארד. אך יש לציין כי אפילו ריכוז קטן פי עשרה עדיין גורם להשפעה בריאותית שלילית ובלתי הפיכה, ולמעשה לא נקבע סף שמתחתיו לא נרשמה השפעה בכלל.
המקור העיקרי של עופרת במי הברזים הוא זליגה מצנרת ישנה ואביזרי מים שונים דוגמת דודים, מחברים וברזים המכילים עופרת. עם הזמן, וכתוצאה מבלייה של הצינורות הנובעת מקורוזיה, נשחקת העופרת בצינורות ומגיעה למערכת המים הביתית. הדבר מורגש וחמור במיוחד לאחר הפסקת מים - אז משתחררות מהצנרת כמויות גבוהות יחסית של מתכות ועופרת ביניהן, וצבעם של המים משתנה לחום.
בשנת 2011 בחן משרד הבריאות את המים בנקודות הקצה - בברזים של צרכני המים הפרטיים. בעשרה אחוזים מתוך 800 הדגימות שנלקחו נמצאו ריכוזי עופרת החורגים מהתקן.
מה ניתן לעשות כדי לצמצם את החשיפה לעופרת? משרד הבריאות גיבש שורה של המלצות לציבור צרכני המים - כולנו, בעצם - שקוראות להם לאפשר למים לזרום כחצי דקה לאחר מספר שעות שלא נעשה שימוש בברזים ולהימנע ככל האפשר משתייה ומבישול של מים חמים מהברז (הטמפרטורה הגבוהה גורמת ליותר עופרת להיפרד מהצנרת). כמו כן, בבתים בהם מערכת המים ישנה ממליץ המשרד על ביצוע בדיקה למתכות במי השתייה. בינתיים בארה"ב יצטרכו לשבור את הראש ולמצוא פתרון למצוקתם הקיומית של מאה אלף תושבי פלינט, ששותים בימים האחרונים מים מינרליים.
לפנייה לכתב/ת 
