לא מוותרת: למרות הפציעה, רצתי חצי מרתון

אמנם רציתי מאוד לחזור כבר לחיים הרגילים שלי אבל פתאום דווקא היה נחמד לשבת בערב בבית ולא להיות כל הזמן בלחץ להספיק מלא דברים עד האימון. היה כיף לשכב על הספה מתחת לשמיכת פליז ולשמוע את הרוחות בחוץ, כי בימים רגילים אין סיכוי שהחברות שלי היו מוותרות לי על אימון למרות שאני תמיד מתבאסת מהקור.

לטורים הקודמים של ליאת עיני:

- הדרך הארוכה שלי לחצי מרתון

- חצי מרתון? תרוצי כבר אחד שלם!

- לקפוץ מהמיטה ב-4:30 לפנות בוקר כדי להגשים חלום

התרגלתי לחום והנוחות של הבית ובשלב מסוים כל הטוב הזה היה חייב להסתיים אז הגיעו הדאגות והחפירות האינסופיות בראש – "אולי פשוט נגמרה לי התשוקה לריצה, אולי ההפסקה שנכפתה עלי בעצם מוכיחה שלא נולדתי לרוץ, שאני לא מהספורטאים האלו שהכול בא להם באופן טבעי, ואולי בעצם אני מבינה שאפשר גם להעביר את הזמן נהדר בלי לחשוב כל הזמן מה לאכול כדי שהגוף יהיה מספיק חזק, ללכת לישון מספיק מוקדם כדי לא להיות עייפה ולבדוק מתי ואיפה האימון הבא.

(צילום: עידו ארז)

מאיפה הרוח החיובית הזו פתאום?

כשהרגשתי שהגוף שלי כבר די חזר לעצמו יצאתי לריצה קלה של חמישה קילומטר. היה נחמד, כיף לדעת שהגוף זוכר אבל תשוקה לא הייתה שם, גם לא שמחה ובטח לא היי, סתם הקלה שאני עדיין יכולה לרוץ. אחרי כמה ימים יצאתי שוב, הפעם למרחק קצת יותר ארוך וההרגשה לא השתנתה. החלטתי לחזור לקבוצת ריצה. ידעתי שחברי הקבוצה כהרגלם ירוממו את רוחי, ואכן המצב השתפר. הכושר היה בשיאו אבל איפה התשוקה?

הם התאמנו לחצי מרתון תל אביב, הצטרפתי שבוע לפני הריצה המסכמת שלהם, כלומר שלושה שבועות לפני המרוץ שכל כך רציתי לרוץ אבל ידעתי שזה פשוט לא הגיוני כי צריך לחזור בהדרגה. באותו שבוע רצתי כמו שלא רצתי מעולם, שום דבר לא כאב וכלום לא היה קשה אלא להפך, אפילו נהנתי מהריצה, דבר שקורה לי בעיקר רק לקראת הסוף. חברות שלי לא הבינו מה קרה לי והאמת היא שגם אני לא הבנתי מאיפה הכוחות והרוח החיובית הזו שנחתה עלי.

באימון השלישי באותו שבוע פניתי לרון המאמן שלי בשקט כדי שאף אחד לא ישמע, ואמרתי לו שיש לי שאלה קצת מוזרה אבל אשאל אותה בכל זאת – "תגיד, אני יכולה להשתתף בחצי המרתון בעוד שבועיים"? הוא חשב כמה רגעים שבמהלכם אמרתי בלב שלושים פעם "בבקשה, בבקשה, בבקשה", ואז קיבלתי את האור הירוק שלי. לא רציתי לקבל החלטה כזאת לבד כי היא הייתה באמת קצת לא הגיונית.

(צילום: עידו ארז)

אין ברירה, צריך להשקיע

באימונים שבאו אחר כך התשוקה חזרה ובגדול, ששיאה היה ביום שישי האחרון בחצי מרתון תל אביב. ואז הבנתי את העניין, ממש כמו בזוגיות, שאומרים שצריך להשקיע, גם פה צריך את הריגושים האלו שנותנים זריקת מרץ לעוד כמה זמן קדימה.

ריצה היא עסק די משעמם ומתיש, בטח כשמדובר במרחקים ארוכים. לקום בחמש בבוקר זה מאמץ על, לצאת לאימון אחרי יום עבודה ארוך זה לא תמיד כיף וגם לרוץ בעליות זה לא הדבר הכי מהנה בעולם.

אבל כל האירועים המושקעים האלו, שגורמים לנו להמשיך להתאמן ומאלצים אותנו להתאמץ, הם בעצם רק טריגר לדבר האמיתי – להמשיך גם כשקשה ומתסכל, לשמור על התשוקה ובעיקר להתאהב בהתמכרות המוזרה הזאת שנקראת ריצה כל פעם מחדש.

ביגוד ונעליים: אדידס