"התעוררתי לבד": כוחם של הבודדים

איש אחד רגיל מכריז מלחמה על הבדידות האנושית. הוא מייסד חוג של אנשים בודדים, ביניהם גרושים, אלמנים וכאלה שמוכנים להמיר את חברתו של אלוהים במישהו שיחלוק עימם את חייהם. החוג תופח במהרה לכת שנקראת "הליקס", שהופכת לתנועת המונים המאיימת לפרוש מארצות הברית ולהקים מדינת בודדים נפרדת ועצמאית.

רוצים לקרוא את "התעוררתי לבד" בגרסא הדיגיטלית?הורידו את האפליקציה לאייפון, לאייפד ו לאנדרואיד

בדרך אל אשתו, שגנבה את בתם היחידה, הוא חובר לדיקטטור הצפון-קוריאני קים ג'ונג איל, חוטף ארבעה אנשי אף-בי-איי מטורללים לא פחות ממנו, ומתכונן למלחמה האחרונה: נגד כוחות הצבא האמריקאי הצרים עליו, ונגד בדידותו שאין לה תרופה.

פיוֹנה מאזֶל היא סופרת אמריקאית, פרופסור לספרות ולכתיבה יוצרת המלמדת באוניברסיטת ניו יורק, בפרינסטון ובקולומביה. התעוררתי לבד הוא ספרה השני הנוגע בעצב חשוף: בבדידות הפנימית, המוּלדת, שמוצאת לה דרכים חדשות להשתלט על האדם החדש. בואו לקרוא קטע מתוך "התעוררתי לבד": 

פרק ראשון

שבו מנהיג כת עושה את מה שמנהיגי כתות עושים. רעיון גרוע יוצא לדרך. עדות ראיה, חליפת השמנה, הבלוז הזה. ובו אף אחד לא מאושר, אבל כולם מנסים.

הם היו ביחד. בדרכם היחודית. אבא באוטובוס, לוטש עיניים נדהמות אל מחוץ לחלון, בילדה ובאמא שלה. שתיהן רחוקות ממנו פחות משני מטרים. הוא ניגב את הזכוכית בכף ידו. עצור את האוטובוס, הוא אמר, למרות שאף אחד לא שמע אותו. עצור את האוטובוס. אשתו ובתו פילסו את דרכן בשלג. אשתו? אשתו לשעבר, עטופה כמו חבילה, צועדת בנחישות. בתו, שאותה לא ראה מזה תשע שנים, מתוך העשר שבהן היא חיה. היא קפצה מעל שלולית של רפש. לבשה כובע עם צמות מבד, קלועות. הוא אמר לעצמו לקום. קום, תרלוֹ. אבל הוא לא היה מסוגל. הוא היה תקוע בלהיות מישהו אחר. אדם שחווה את החיים שניה אחר שניה אחר שניה, שבשבילו אוטובוס הוא כל היקום, וכל מה שהוא רוצה זה להמשיך ולצפות, וכל שאר הדברים שקורים לך כשאתה מאוהב.

אַיידָה משכה בצמות הבד שלה, כאילו צלצלה בפעמונים. אֶסמֶה מיקדה את מבטה בשלג, שלא תמעד. האוטובוס היה תקוע בפקק. תרלו שידר בכל כוח מחשבתו לאשתו – אשתו לשעבר – שתסתובב לעברו. אם רק היתה רואה אותו. הוא מצמץ ועיווה את שרירי פניו, כמו ניסה לגייס אותם שיעזרו ללכוד את תשומת ליבה. היא אמרה משהו לבתם המשותפת, ואז פוף – היא הביטה ישר אליו. בבעלה לשעבר. תרלו זכה להרבה כינויי גנאי, אבל זה היה הפחות מוכר מכולם. בעל לשעבר. מה עם: מנהיג כת. פנאטי. טרוריסט. באוטובוס רגיל בוושינגטון הבירה, מבטו מכוון ישר אליה, העיניים האלה נטועות בה. לא העיניים הכחולות-צלולות של אנשים שמכריחים אנשים אחרים לעשות כל מיני דברים, כי הם בלתי נגישים; אלא הכחול של בין הערביים, שמעביר את היום אל תוך הלילה ברגע אחד אמין לחלוטין אבל חמקמק, ושבגלל שתי התכונות התאומות הללו מסמל את הדבר האחד שאותו תאהב כל חייך. היא קפאה במקומה ולא זזה, כאילו נעץ בה פגיון. ליבה פעם כמו פופקורן במיקרוגל.

"התעוררתי לבד". ניצחון הבודדים

הוא הרים את ידו לנפנף ואז כדי לנקוש על הזכוכית ואז כדי להלום בזכוכית, כשהיא תפסה את זרועה של ילדתם, והחלה להימלט בריצה.

לא, לא, אל תעשי את זה. אל תרוצי. למה את רצה? הוא ראה מה שראה. פניה של אסמה גילו לו כל מה שהרגישה, כאילו שכחה בבת אחת את כל אימוניה, שכחה כיצד לשקר ולהסתיר. שכחה, אפילו, כיצד להיעלם בהצלחה. לפני כמה שנים הגיעה אליו שמועה שהן חיות בארצות הברית, אך מכיון שלא היתה לו שום דרך למצוא אותן – אלוהים יודע איזו סוכנות ממשלתית מגינה על אסמה עכשיו – הוא קיבל את החדשות כמו גבר בפּיפּ-שוֹאוּ, מינוס האפשרות להציץ. אחרי זה הוא שמע שהן בטוּסוֹן. בפורטלנד. בדטרויט. כל שנה, עיר חדשה. אבל עכשיו: עדות ראיה. ולא סתם עדות ראיה, אלא סיבה לחיות. בגלל שהדבר הזה, שהוא ראה בפניה? לא היה רק פחד ותיעוב, שמהם נשארו בכל מקרה רק שאריות, אלא סוג של מקום פנוי, חדר ריק שבתוכו רגשות חדשים יכולים למצוא להם בית.

לבסוף האוטובוס הגיע לתחנה. תרלו דחף את דרכו החוצה וטיפס על ספסל. השעה היתה טיפה אחרי שמונה בבוקר. המדרכה היתה מפוצצת באנשים; אסמה בוודאי היתה בדרכה להביא את איידה לבית הספר. תחשוב, תחשוב. כמה בתי ספר יסודיים יכולים להיות בסביבה? הוא כמעט ביקש עזרה ממישהו, כאשר נזכר מי הוא. הוא עזב את בית המלון שלו ברגל. עבר על בערך ארבעה חוקים אחרים שהיו חשובים במיוחד כעת: אף פעם אל תיסע בתחבורה ציבורית, אף פעם אל תיקח אתך תעודה מזהה, תמיד תשתמש בנהג, אף פעם אל תהיה לבד. הוא קנה כובע בייסבול ומשקפי שמש מחנות מזכרות. עצר את האדם הראשון ברחוב שאמר לו, "מצטער, לא היום, חבר," בגלל שהכובע היה ורוד ונוצץ והמשקפיים אטומים לחלוטין, כמו של עיוור. מישהו אחר אמר לו שאין שום בית ספר בסביבה הקרובה.

תרלו הסתובב במקום והביט לכל עבר. החדשות הטובות היו שהוא צימצם את שטח האובדן שלו לעיר אחת, כשקודם לכן הוא כלל את כולן. החדשות הרעות? העובדה שאתה יודע היכן הזרוע שלך שבורה, עוד לא אומרת שאתה יודע איך לתקן אותה. אפילו אם הוא ימצא אותן, מה הוא יאמר? יש לי אופי מחורבן, אנשים חושבים שאני סוג של שד, אבל תאהבו אותי בכל זאת? הארגון שלו, אותו ניהל כבר עשר שנים, הפך לענק. הֶליקס, כך קראו להם, "הסליל", קהילה מרפאת שהוא גידל וגידל עד שהפכה למעצמה. הסיינטולוגיה באמריקה טענה שיש לה שמונים אלף; ההליקס עומדים להכפיל את זה עד סוף השנה. אבל כמה, אם בכלל, העריכו את העבודה שלו? הוא זרק את משקפי השמש שלו לאשפה, וצעד אל המכבסה בצד השני של הרחוב. מקום טוב לחשוב, לְזַמֵּן אמונה באפשרות של עתיד טוב יותר.

במכבסה, היכן שריח האביב – פרחים ודשא, או בעיקרון, התחדשות – שלט ביד רמה, הוא חש את הדופק שלו מאט. וושינגטון לא היתה כל כך גדולה, נכון? הוא הלך לאורך שורה של מכונות כביסה ומייבשים, והתיישב ליד שולחן עם ערימה של שקי יוטה בכל צבעי הקשת.

בועות סבון הציפו את הזכוכית במכונה הקרובה אליו. הבעלים של המכבסה שאל אותו פעמיים אם הוא זקוק למשהו. אולי רק לכבס את הבגדים שעליו? השיער של תרלו נראה כמו שיח קוצים. הוא ישן עם הסוודר שלו, שהרגיש כמו שמיכה כי הוא רזָה כל כך. ישב שם שעה שלמה. הביט בגרב שנעזב בסלסילה, וחשב בעגמומיות על החצי השני, המוצלח יותר, של הגרב הבודד – היכן אתה, חצי שני ומוצלח יותר? – כשלפתע ראה כיצד ים של חולצות תלויות על קולבים נחצה לשניים, ואסמה מגיחה לעברו כמו אורח בתוכנית אירוח לילית.

הוא קפץ מכסאו. ברבות השנים, הוא בילה שעות בניסוח המשפטים והמחוות שאותם הוא ישגר אם אי פעם הם ייפגשו שוב, אבל שום דבר לא עזר: תיבת ההילוכים שלו נתקעה. המילים פשוט לא הגיעו. אבל אסמה – העולם נח בקלילות על עורה. מתחת לאור ניאון שזרח בהתקפים, עיניה היו טיפות ירוקות מוכתמות בזהב. ועדיין, היא נראתה כמו משהו שעדיף להסתתר ממנו. הם חיו יחד, פעם; הוא הכיר את הסימנים. היא עמדה לצעוק עליו.

היא אמרה, "לוֹ, מה אתה חושב שאתה עושה, לעזאזל?"

"מה את חושבת?" אמר. "שאני לא אנסה למצוא אותך?"

"זה לא מה שהתכוונתי."

הוא הביט מסביבו בחדר וראה אותו בעיניים חדשות. "איך בכלל ידעת שאני פה?" למרות שברגע שהשאלה יצאה מפיו, הוא התחרט. אסמה לא עבדה בשביל האף-בי-איי, או לא רק בשביל האף-בי-איי. היא עבדה בשביל כולם, ותמיד ידעה דברים שאף אחד אחר לא ידע. "אוקיי, תשכחי ששאלתי," אמר. "תודה שבאת. איידה גדלה כל כך. זאת היתה היא, נכון? הייתן בדרך לבית ספר? את נראית נפלא, את יודעת. כמו תמיד."

היא חבשה כובע נשי עם הקצה הפוך כלפי מעלה, וצעיף לימוני שהשתלשל מצווארה. "אני אתחיל מחדש," היא אמרה, ועטפה את קצות צעיפה סביב שני מפרקי ידיה כמו אזיקים.

הוא חיכה. הביט למטה במכנסיו, שהיו מקופלים במותניים. הוא אכן יצא מבית המלון כשהוא נראה ככה, עם אפודה בצבע בז' ומכנסיים מקומטים במותניים.

"תן לי לשאול אותך שאלה," אמרה. "באמת הפכת לפנאטי, או שאתה חושב שאם תעמיד פנים שאתה כזה תרוויח משהו?"

"יש לי משימה," הוא אמר.

היא הטתה את ראשה לאחור ושיחררה אנחה יבשה וארוכה.

"עשיתי את זה כשנפגשנו. זה לא הפריע לך אז. הייתי אומר אפילו שחיבבת את זה."

"אתה מודע לעובדה שאנשים מתאספים מכל רחבי הארץ בשמך? שיש דיבורים על אלימות אמיתית, על מרד, בשמך? התחרפנת לגמרי? מה שזה לא היה 'אז', זה לא דומה למה שקורה היום."

הוא משך בכתפיו. הוא לא ידע מה לומר וגם ידע שאם יאמר משהו מפליל, זה יהיה הרבה יותר גרוע אחר כך, כשהיא תקשיב לשיחה הזאת יותר מאוחר, כי קרוב לוודאי שכל מכונת כביסה בחנות הזאת היתה מצויידת במכשיר האזנה, שלא לדבר על העגילים והסיכה שלה, שהיו, באופן לא ייאמן לחלוטין, מתוך סט שהוא עצמו קנה לה לפני שנים כה רבות. הוא הניח אגרוף אחד מעל השני. היא נראתה כל כך יפה. הוא שאל אם שלומה טוב. הוא קיווה ששלומה טוב כי אהב אותה, אבל מכיוון שאהב אותה, הוא גם קיווה שהיא אומללה.

שפתיה נפרדו זו מזו, אם כי לא בחיוך. שיניה הקדמיות היו חשוקות. נים זעיר כחוט פעם במצחה.

"לו, אני רק מנסה להגן עליך. אם תמשיך ככה, זה לא יגמר טוב."

הוא הנהן.

"אתה מבין מה אני אומרת? אם לא תפסיק, הם יזרקו אותך לבית סוהר," אמרה. "או יותר גרוע. אתה מנסה להיות חבר של האנשים הלא נכונים."

הוא אמר שהוא מבין, אבל יודע מה הוא עושה.

"אתה מייצר טירוף," היא אמרה. "אתה מוכן להקשיב לי רגע? אנשים שאני מכירה מתעסקים ברגעים אלה עם הכת הזאת שלך. אני רוצה

 שתפסיק." בשלב זה היא רכנה אליו כל כך עמוק מעל השולחן, שקצהו נראה כאילו הוא חותך אותה לשניים. אצבעותיה היו מתוחות קדימה כמו אצן לפני קו הסיום. "אני דואגת לך," היא אמרה. "עכשיו אתה מרוצה?"

מרוצה? הוא היה מאושר. הוא אמר לה שגם הוא דואג לה, וגם לאיידה, וברגע שאמר את זה חש תענוג עצום. ורווחה גדולה. אין כמו להגיד מה שבלבך כאשר יש מישהו שמבין.

"איידה היא לא עניינך," היא אמרה. "אבל תודה בכל אופן."

"אני לא מאמין שאת פה," הוא אמר. "שאת גרה פה. את גרה פה, נכון?"

"לו," היא אמרה ברכות. "זה לא אומר שום דבר, שאנחנו מדברים ככה. באתי כי זה הדבר הנכון לעשות, כי יש לנו עבר משותף, אבל זה הכל." היא קיפלה את זרועותיה על חזה, ואז מלמלה משהו על כך שלא יטרח לגלות עליה יותר פרטים, למרות שזה בדיוק מה שעשה מאז אותו יום לפני תשע שנים, כאשר היא עזבה אותו. אז, היא נתנה לו מספר של תיבת דואר, וכך שמר איתה על קשר במשך כל השנים שחלפו. לא היה טעם לאתר את התיבה או לעקוב אחרי הבעלים – היא היתה במינסוטה, ומכתבים שנשלחו אליה הועברו הלאה לשומקום – אבל הוא קיווה שקיבלה את מכתביו. ארבע מאות שמונים ושניים, עד עכשיו.