מה יש לי מגברים מבוגרים?
המרצה הזה הוא ריצ'רד גיר של הקמפוס, ושנותיו רק שיוו לו מראה של אל יווני אלמותי. הוא גבר, פרי בשל, אבל גם פרי אסור
על נהר הירקון שם ישבנו גם בכינו בזכרינו את אוניברסיטת בן גוריון. אבל לא בקולג' לייף-סטייל עסקינן, אלא במה שקרה לי אז, בשנה א' לתואר הראשון שלי, במדעי מה-שלומדים-רק-בשביל-הכיף.
נובמבר 2010
את מאיה?" הוא שואל בעיני ינשוף פקוחות.
"כן" אני עונה בהתרגשות.
"בכר?"
"מה?"
"בכר? כהן? או פרידמן? יש שלוש בנות בשם מאיה בקורס הזה", הוא מבהיר ומצמצם את מבטו לכדי חריצי אש ירוקים.
"אה, פרידמן!", אני עונה-צועקת בהתלהבות מוגזמת. הוא מהנהן באלגנטיות, משתהה רגע ומחייך מבעד לזיפים בהירים. ואז עובר לשם הבא. כשהוא מסיים להקריא שמות, הוא מסתובב ללוח ומתחיל לכתוב את הכותרת של הקורס. שקט של קדושה שורר בכיתה בזמן שהוא כותב בריכוז, גופו השרירי רכון אל הלוח כאילו היה הכותל.
עכשיו הוא מסתובב בחזרה אלינו, מעביר את הטוש מיד ליד באלגנטיות, בזמן שרוב נשי מוחלט בקהל מעביר את המבט מהפנים החתיכות לגוף המפתה. "אז...", הוא פותח. "ברוכים הבאים לקורס פוליטיקה בימי המרד הגדול: כתביו של יוספוס פלביוס. מי יכול לספר לנו מי היה יוספוס פלביוס?"
עשרות ידיים מונפות אל-על. מי תהיה בת המזל שתזיל ריר תוך כדי מלמול על חוקר מימי האימפריה הרומית? המאיה השנייה נבחרת. אוף, ידעתי. היא עונה והוא מאשר את דבריה בהנהון מלא ביטחון, מלטף את הזיפים העדינים שמעטרים את פיו בתנועה של הקשבה. "תודה", הוא אומר כשהיא מסיימת. "יוספוס פלביוס באמת היה אחד ההיסטוריונים המשמעותיים ביותר..." וכאן הקשב שלי כבר זולג לפעימות הגוף הלחות שלי. המבט שלי נלכד בגומות החן הזורחות, ובאניצי האפור השזורים בין שיערותיו.
כן, זה הולך להיות קשה, ההתאהבות הכלבלבית שלי במרצה שלי. בסוף השיעור אני מסתלקת לאט, ניתקת באיטיות מענגת מהנוכחות שלו. התאהבות מביכה היא לא נוראית כשלעצמה, אלמלא המרצה הזה לא היה מבוגר ממני. כן, הוא ריצ'רד גיר של הקמפוס, ושנותיו רק שיוו לו מראה של אל יווני אלמותי. הוא גבר, פרי בשל. אבל גם פרי אסור. גרוש? או אולי פרוד? אבל בטוח עם ילדים. ממש טרגדיה יוונית.
"מה טרגדיה?" השותפה נטפלה אליי יום אחד. "תגידי תודה, את לא רוצה להסתבך עם מישהו כזה". "צודקת", שיקרתי. כי דווקא מאוד רציתי, אבל ידעתי שאני לא ארשה לעצמי לעולם. אבל לפנטז? אפשר. לספר? מותר. לכתוב? חובה!
ינואר 2010
בעוד שבוע מתחילה תקופת המבחנים. אנשים נוהרים ל"רמי לוי" לאגור אוכל בשביל מלחמת מפרץ סטודנטיאלית ואני עוד לא יריתי ולו סקאד לבבי אחד לכיוון של ג'. פשוט אין לי אומץ כי תמיד לימדו אותי לא לשחק באש. את רוב השיעורים אני מעבירה אילמת כדג טונה. מיותר לציין שאני משקיעה בעבודת סוף הקורס כמו שמעולם לא השקעתי בעבודה מימיי. ואז, באחד ממסעות הצלב שלי לספרייה כדי להיעזר ב-ג', הגורל סוף סוף שלח אליי חצים של אהבה.הוא רוכן קדימה מעל לספר, רחוק מספיק בשביל להישאר מקצועי, קרוב מספיק בשביל להיות אינטימי. "הנה, את רואה? מוזר שלא מצאת את זה לבד אבל לא נורא, עכשיו תוכלי להתקדם". ושוב אותו חיוך פנינים. ואז מבט ארוך נשמט לתוך המחשוף האינסופי שחשפתי לכבודו (למרות שאמצע ינואר ואני קופאת). האוויר עומד והכל שקט, כל כך שקט שאפשר לשמוע את הקירות נושמים. ומיד הוא מתעשת, זורק את מבטו חזרה לספר כאילו היה תפוח אדמה לוהט. "אז שיהיה בהצלחה", הוא מסכם ודוחף את הספר לידיי, מקפיד לא לרפרף בטעות על אצבעותיי. "אם את צריכה עוד משהו, תכתבי לי מייל". אותו חיוך, מבט שרוף.
אני יוצאת מהספרייה עם מצב רוח נפול. עצובה, אבל גם חשה הקלה. הקלה? אני הרי הנפתי את שדיי לכבודו! כן, הקלה. כי זה קשר לא אפשרי. לא באמת. אני לא באמת אצא עם מישהו שגדול ממני בעשרים שנה וכבר יש לו ילדים... נכון?
ינואר 2015
"זו בדיוק השאלה" הוא מאשר ברצינות של שר משפטים. "לחכות או לוותר?". אני משתהה. אז, בשנה א', התשובה שלי הייתה ברורה מאליה. אבל הפעם, המצב חמקמק, נזיל, בדיוק כפי שהחיים נוטים להיות ככל שמתבגרים. "לחכות, בהחלט לחכות", אני מחליטה. גם הפעם אין לי האומץ, למרות שהתפאורה שונה בתכלית - תל אביב, חדר כושר, גבר גרוש סופית. דמו מותר. "צודקת", הוא אומר בחיוך קרמי, ומניח את המגבת לצדו. "אני שונא שמפוצץ פה בערב, אבל אני אחכה להליכון".
בטבעיות בלתי משלטת, אני מתיישבת לידו להעביר אתו את שרכי הזמן, משתדלת לשמור על מרחק בטוח כי אני כבר אחרי האימון שלי ומריחה כמו חורבן בית שני. כבר כמה שבועות שאנחנו מנהלים שיחות חולין, מזמזמים אחד סביב השני כמו יתושים סביב מנורה. הוא חתיך, חייכן, נוטף טוב לב עסיסי. מתחשק לי להניח עליו את הכתף ולעזוב את הברקסים כבר. אז מה אם יש 14 שנים בינינו, בקטנה! 14 חוויות וחוכמות חיים שנוספו לו לפני שהכרתי אותו.
ואני כבר אישה בשלה, לא אותה נערת אולסטאר מהתואר הראשון. הוא אפילו לא נראה לי מבוגר כל כך כי אני כבר קצת מבוגרת בקצוות. אבל ילדים.... שומו שמיים, הוא אב לשניים! זו כבר סוגיה. הוא מרתיע וגם מסקרן כמו סופגנייה של חנוכה שאתה רק בורח ממנה כל הערב, אבל יודע שבסוף תאכל אותה. מה יש בו שכל כך בא לי לגמוע? המבט העמוק בעיניים באמת מסגיר את השנים, ולא לרעה כפי שהייתי רגילה לחשוב. גחלים בוערות יש בעיניים האלה, וחכמה שאין לרובנו. הקמטים הקטנים-קטנים מסביב לעיניים באמת מביעים ביטחון, והשיחות עמוקות-עמוקות.
האם זה אומר שגברים "בגיל שלי" לא חכמים, לא מנוסים, חסרי עומק? ממש לא. זה פשוט אומר שמשהו ביני לבין מה שפעם תפסתי כ"גבר מבוגר", הצטמצם. "עולם המבוגרים" מתקרב אליי, או שאני מתקרבת אליו. עכשיו ההליכון מתפנה ו-א' עולה עליו. "נתראה אחר כך?" הוא שואל-קובע. אני מחייכת. "כן, נתראה אחר כך". אני פונה ללכת, ונערת המים שבי מתמרדת: מה נתראה אחר כך? יש לו שני ילדים. שניים! ומה עם גרושתו שתחייה (או תמות)?
ספקות למכביר, חששות לרוב. אי אפשר להתייחס לזה עד כדי כך בקלות ראש, גבר עם תוספות. החיים הם לא המבורגר. אני יוצאת מהמכון, מרגישה שהכרזתי מלחמה בין הראש ללב (כאילו שיש לראש בכלל סיכוי). הרי זה מה שקשה כל כך בלהיות "מבוגר". שיש השלכות, תוצאות, תוצרים, תהליכים.... אבל זה מה שיפה כל כך בלהיות מתבגר מבוגר - שעדיין יש זמן, והלב, יפה לו שנותנים לו מרחב מחיה.
אני צועדת הביתה בזריזות, מחליטה להיות החלטית לגבי א'. אנשים "מבוגרים" לא משחקים משחקים, אבל לפעמים משחקים באש. ואם נגזר עליי לכתוב על מרד הלב הקטן, אז דעו דבר אחד: ההיסטוריה נכתבת על מעשים, לא על ספקות לב והחמצות.
לפנייה לכתב/ת 
