"פריסילה מלכת המדבר" - מסחרר, סוחף, קטיפתי
שירית גל רקדה עם אנגלים בני 70, טרנסים מקומיים וגדודי נערות מול נעלי פלטפורמה, קאפקייקס אנושיים וג'ייסון דונובן אחד. היא חזרה כדי לספר ש"פריסילה מלכת המדבר" הוא חוויה בימתית שאתם פשוט לא יכולים להרשות לעצמכם לפספס
המחזמר, המבוסס על סרט הקאלט המצליח מ - 1994, "הרפתקאותיה של פריסילה מלכת המדבר', הפך לאחת מאבני היצוא הבולטות של אוסטרליה עם הפקות גדולות ומדוברות על הבמות ברחבי העולם: אנגליה, ארצות הברית, קנדה וארצות רבות ונוספות. לישראל יגיע המחזמר בתחילת יולי, היישר להיכל 'מנורה מבטחים'. הפקת הווסט אנד הבריטית והמשובחת מעוטרת בג'ייסון דונובן, אליל האייטיז - גם הוא יצוא אוסטרלי לוהט.
'פריסילה' הוא סיפור מסע. אנתוני "טיק" בלרוז או מיצי מיטוסיס, בשמו הבימתי (דונובן), הוא דראג קווין אשר לוקח איתו למסע מסידני לעיר המדברית, אליס ספרינגס, את ברנדט, טרנסג'נדרית מבוגרת ואת אדם/פלישיה, דראג קווין צעיר וחמום מוח. התירוץ לטיול הוא שהם הוזמנו להופיע בקזינו באליס ספרינגס. הסיבה האמיתית למסע היא שאשתו של טיק, מנהלת הקזינו ושעליה לא יודעים חבריו לדרך, רוצה שהוא יבוא ויפגוש את הבן שלו, אותו הוא לא פגש מעולם, ושגם עליו לא יודעים השניים האחרים. אז השלושה יוצאים לדרך, אל תוך מעמקי היבשת האוסטרלית, באוטובוס לו העניקו את השם פריסילה.
ברור כשמש או כמו נעלי פלטפורמה המצופות בנוצות ורודות שאם שמים שלושה אנשים בלתי רגילים, ראוותנים ומוחצנים על אוטובוס ושולחים אותם לאזורים הנידחים והבלתי מיושבים של אוסטרליה, זה מתכון בטוח לשוק תרבותי ולהתנגשות עם המקומיים - מה שמספק כמה מהרגעים היותר מצחיקים וגם מהיותר מרגשים בהופעה, אבל גם מייצר את הפלטפורמה המושלמת לגילוי עצמי והתקרבות של שלושת החברים למסע.
חשוב להזכיר שהמחזמר מתרחש באותה התקופה בה התרחש הסרט, כלומר עמוק בשנות התשעים. בשנים הללו הפתיחות לאנשי הקהילה, לדראג וההבנה את הטרנג'נדריות, לקו מאוד בחסר. אם היום המציאות של אותם המגזרים היא לא פשוטה, תחשבו מה היא היתה בתקופה אליה המחזמר לוקח אותנו, הצופים. זהו חלק משמעותי בעלילה שאסור להתעלם ממנו. אבל זה לא הדבר היחיד. המסר של פריסילה הוא רחב יותר ומתייחס גם לאנשים שמרגישים אאוטסיידרים, מכל סיבה שהיא. כל מי שמרגיש לא שייך, מרגיש בחוץ, ימצא פה קול או מישהו איתו הוא יכול להזדהות.
שלוש הדמויות העיקריות מביאות שלושה צדדים שונים של העולם הדראגי - קאמפי - טרנסי. התפקיד של טיק/מיצי דורש מן איזון עדין בין בראבדו (?) ורגישות, ודונובן מצליח לזגזג בין השניים באלגנטיות ראויה לשבח. יש בו מן הקאמפיות אך גם מן הגבריות, הוא בגיל המתאים לתפקיד וגם מבנה הגוף שלו, השמור היטב לגילו (47) אך לא שמור מדי, מתאים פה כמו כפפה ליד. הרגע הגדול שלו בהצגה מגיע כשהוא לבוש בפיג'מה מלאת פייטים בצבע ירוק לימון, כשהוא רוקד עם קאפקייקס ושר את 'מקארת'ור פארק' הענק של דונה סאמר. מדובר ברגע שהוא לא פחות מנצחון.
האגדה מספרת, ודונובן מאשר, שכשהפקת הסרט היתה בחיתוליה פנה אליו במאי הסרט סטיבן אליוט והציע לו את התפקיד של אדם/פלישיה. דונובן שבדיוק סיים את התחייבויותיו לאנדרו לויד וובר ו"יוסף וכותונת הפסים המשגעת", דחה את ההצעה ובתפקיד זכה גיא פירס שהסרט היווה את פריצת הדרך שלו והשאר היסטוריה. נראה שדונובן משלים עם הגזירה על הבמה ואף סוגר מעגל מבחינתו. אין לו כל בעיה להתפשט, להלך בנעלי פלטפורמה ענקיות, בשמלות צבעוניות, פאות וכובעים הזויים, להזיז את האגן ואת הישבן ולצאת בצעדי ריקוד, גם כשברור, שזה לא בדיוק אזור הנוחות שלו.
אז נכון שדונובן הוא השם המסקרן ואחת הסיבות לכך שאנשים באים לראות את המחזמר. אבל הוא לחלוטין לא הסיבה היחידה. סיימון גרין שמגלם את ברנדט הטרנסג'נדרית, הדמות המורכבת ביותר, נותן הופעה יוצאת מגדר הרגיל. ברנדט מביאה סטייל, קלאס וגלאמור מהסוג הישן אפילו תחת הנסיבות הקשות ביותר. וככל שפריסילה נכנסת עמוק יותר לליבה של אוסטרליה, כך נעלמת החזות הקשה יותר של ברנדט ורואים את האישה הרכה שרק רוצה שיאהבו אותה.
אדם ביילי מגלם את אדם/פלישיה, הצעיר בחבורה, שרק יצא מהארון וחי חיים מסחררים בלי לדאוג לתוצאות כשכל מה שהוא רוצה זה לבעור, להרגיש ולחגוג. פלישיה של ביילי היא מייצג נהדר של נעורים וכשרון, כמו כוכב שביט שבוער בשמים חסר פחד לחלוטין.
המחזמר מציג שלוש דיוות נהדרות, התלויות באוויר, כדי לספק את הקולות לשפתיים של הדראג קווינס בזמן ההופעות שלהן. הרעיון הכל כך מקורי, כמו גם הקולות הנהדרים של הנשים הגדולות האלה, בשילוב של הנשמה והדיסקו, מעניקים אלמנט נוסף להופעה וכמה מהרגעים הקלאסיים והבלתי נשכחים שלה.
הסרט זכה בפרס האוסקר על התלבושות וכיף לראות שכל המראות הנהדרים שנוצרו עבור הסרט אומצו גם על הבמה. התלבושות של פריסילה הן אקטרווגנטיות בצורה פראית ופנטסטיות ממש כמו הקונספט של הסיפור עצמו. בכל הנוגע לתלבושות, פריסילה הוא חגיגה ויזואלית שלא תוכלו לשכוח. מצעד מסחרר, סוחף, קציפתי של תרבות הפופ והדראג שחייבים לראותו כדי להאמין.
האנסמבל של פריסילה עובד קשה מאוד על החלפת התלבושות כדי להביא את הכיף הקאמפי של המיוזיקל לחיים. אחד מרגעי הנצחון שלהם מגיע בסוף המערכה הראשונה עם "איי וויל סרבייב" האלמותי של גלוריה גיינור, ברגע שיכנס לפנתיאון הרגעים הכי כייפים שנוצרו אי פעם בתיאטרון המוזיקלי.
ובל נשכח את פריסילה עצמה - האוטובוס נמצא על הבמה. במלואו. ולא רק שהוא שם, הוא גם מסתובב כמו אחד הרקדנים, נדלק, מחליף צבעים ומתפקד בתזמון מדויק עם כל החגיגה הענקית הזו מסביבו. בהתחשב בזה שההופעה נקראת על שמו, כיף לראות שעשו בו את השימוש הנכון ונתנו לו מקום של כבוד.
בולט שהקאסט של פריסילה לגמרי נהנה על הבמה, אבל לא רק הם. הקהל המקומי היה מגוון לחלוטין. אפשר היה למצוא אנגלים בעשור
השביעי לחייהם, יחד עם קבוצת טרנסג'נדרים מקומית, ועם נערים ונערות שהגיעו בחבורות או עם הוריהם לראות את המופע. וכולם, בלי יוצא מן הכלל, צחקו עד דמעות, מחאו כפיים לצלילי השירים של הפט שופ בויז, קיילי מינוג וסינדי לאופר ונעמדו על הרגליים למחיאות כפיים בסוף.
אם אתם נמנים על חובבי הסרט - לא תתאכזבו, להיפך. אבל אם לא ראיתם עד עכשיו שלוש גרציות מתווכחות באמצע המדבר על איך עושים ליפ-סינק נכון, זו ההזדמנות שלכם. המופע מספק את הכמות הנכונה של רגש, הומור ואנושיות. אז אם אתם מחפשים ערב שהוא פיל גוד אמיתי, מלא במוסיקה מקפיצה, קאמפ, נוצצים ואוטובוס ורוד אחד, ושאין בו מקום לטיפת ציניות, אל תפספסו את 'פריסילה'. היא מלכה.
