אבל לכל הילדים מרשים
לכולם קנו את המשחק החדש, לכולם מרשים לצאת למסיבה ולכולם מאפשרים ללכת לישון מאוחר. מוכר לכם? איך הפכה המילה למבוקשת כל כך אצל ילדים ומי זוכר שגננות השתמשו בה בהתחלה?
במסגרת ה"מוסד" נפתחו גם מעונות יום ששירתו את ילדי המוסד וגם את ילדי הסביבה. באותה תקופה היו מעט מעונות יום בארץ. מעולם קודם לא הייתי במעון יום ובפעם הראשונה שנכנסתי לבקר במעון הייתי סקרנית מאוד.
אולי יעניין אתכם גם:
- הקשר בין פינוק לבעיות שינה של הילדים
- אחרי הלידה - מנוחה או התינוק צמוד אלייך?
מילת הקסם של הגננות
כשהגעתי, הילדים בני השלוש עמדו לאכול ארוחת צהרים. על פי סימן מוסכם של הסייעת הגננת אמרה בשקט רב: "כולם יושבים לאכול" וכולם התיישבו. רק לאחר אמירת בתאבון התחילו "כולם" לאכול והגננת ציינה בקול: "כולם אוכלים יפה". ואחר כך "כולם" חיכו ש"כולם" יסיימו לאכול ואז קמו להתארגן לשנת הצהרים.
הייתי המומה, והגננת הסבירה לי ש"כולם" היא מילת הקסם של הגננות. שהילדים שבאים מהבית (כלומר, לא ילדי המוסד) חלקם מפונקים יותר וחלקם פחות, תוך זמן מאוד קצר לומדים את מילת הקסם הזו ומבינים שככה הדברים מתנהלים.
למילה "כולם" הייתה משמעות של שיתוף, של ביחד, לא היה צורך להדגיש באופן אישי שמישהו "אוכל יפה" או "אינו אוכל יפה", מספיק שכולם מילאו כהלכה את המשימה.
מי זה כולם?
למילה "כולם" היה כבר אז שימוש נוסף שהפך אותו במידה מסוימת לבעייתי: יום אחד חזרה אחותי הבכורה (בת 14) בוכיה מבית הספר ואמרה - "לכולם יש אופניים ורק לי לא". נגד הטיעון הזה אי אפשר היה לעמוד והורי מיהרו לקנות לה אופניים (מבצע כספי שבאותן שנים היה לא פשוט כלל).
גם אז וגם כיום ילדים בגילאי בית ספר משתמשים במילה "כולם" ככלי ניגוח. למשל: "כולם חוזרים אחרי חצות; כולם ישנים מאוחר בחופש; לכולם יש (כל דבר שהוא) וגם אני רוצה". הבעיה האמיתית היא שה"כולם" של הגננת כבר לא עובד: לפעול ולעשות ביחד, בשותפות, זה כבר לא קיים. שום גננת לא תעז להשתמש בו במשמעותו השיתופית המלאה.
אני ואני
בעשורים האחרונים "כולם" הפכה כמעט למילה דחויה, בעלת ניואנסים שליליים - מרכיב מן העבר שאינו תואם את הגישה האינדיבידואלית (כלומר אני ואני ואני) של ימינו. כיום, המיקוד שלנו בטובתו ובצרכיו של הילד הפך לחרב פיפיות, אנחנו מתקשים לעמוד בעומס הפיזי והרגשי של סיפוק צרכים בלתי פוסק. גישת "אני" מתוגברת והילדים מתקשים להסתגל למסגרות חינוכיות שעדיין מנסות להדגיש לא מעט את מרכיב ה"כולם".
ביחס ישיר גדלו מאוד קשיי הגידול של ילדים קטנים. פינוק, העדר גבולות, חוסר שביעות רצון כללית, מיעוט הכרת תודה, תביעות בלתי פוסקות ל"עוד" (לא חשוב מה) ועוד ועוד. כל אלה מעמיסים עלינו נטל גדול מאוד (במיוחד אם הוא מוכפל בשניים, שלושה או ארבעה ילדים).
לפייסבוק של ערוץ ההורים של ynet כבר הצטרפתם? היכנסו
השינוי הזה לכיוון האינדיבידואלי משפיע קודם כל בהעדר לכידות משפחתית, אחר כך בהעדר לכידות לאומית, במיעוט עשיה למען מטרה משותפת וגם מיעוט (והעדר) שמירה על הסדר החברתי: חוסר ההתחשבות בזולת, ולא משנה היכן זה קורה - ברחוב, בכביש, במשימות לאומיות, בגיוס לצבא.
הרבה סיבות להתנהגות לא ראויה ולא רצויה של ילדים במסגרות חינוכיות נובעות מחוסר בתודעת "כולם". שימוש בלתי פוסק בשמם הפרטי של הילדים (בהתנהגות רצויה או בלתי רצויה כאחד) משדר לילדים את המסר שמי שקובע זה "אני", ולעיתים קרובות כדאי לפעול באופן בלתי רצוי כי הדבר גורם לתגובה אינדיבידואלית מהירה מצד איש החינוך או ההורה.
האדם נועד להיות בחברה, אחרת הוא אינו יכול לשרוד. הסדר החברתי בא לשמור על הפרט בתוך הכלל ועל הכלל למען הפרט. אם כל אחד נוהג כבן יחיד אין יותר חברה ובעצם ההתמודדות של כל אחד מאיתנו כילדים או כבוגרים נעשית בלתי אפשרית (או לפחות יותר קשה) ומהווה בכך איום על הקיום שלנו כיחידים וכחברה.
תנועת המטוטלת לעבר אינדיבידואליזם קיצוני אינו ניתן לשינוי בקלות אך הוא מחויב המציאות ומחייב אותנו לשמור על האיזון בין זכויות הפרט לבין קיום חברה שמסוגלת לספק זכויות.
הכותבת היא יועצת התפתחותית ומומחית להתפתחות חברתית בגיל הרך, מחברת הספר לגדל ילד חברותי
שראה אור בהוצאת "מדיה 10"
לפנייה לכתב/ת 
