משפחות נרצחי האינתיפאדה: "חוץ מתחיית המתים אין תרופה לכאב"
33 נרצחו בגל הטרור שנמשך מערב ראש השנה. בנו של אלכסנדר לבלוביץ', ראשון הנרצחים בגל הזה: "בכל פעם שאני שומע על הרוג, אני חוזר לרגע שהודיעו לי שאבא נרצח". אדל בניטה שבעלה נרצח והיא נפצעה: "יום אחד החיים שלך נגמרים וצריך להתחיל מאפס"
כמעט חצי שנה חלפה מערב ראש השנה תשע"ו. חצי שנה של פיגועים בירושלים ובתל אביב, בגוש עציון ובחברון, ברעננה ובבאר שבע, ועוד ועוד. חצי שנה של גל טרור. חצי שנה של אינתיפאדה.
באותו ערב חג הסיע אלכסנדר לבלוביץ' לאחר סעודת ראש השנה את שתיים מהאורחות בחזרה לביתן בכביש היוצא מארמון הנציב שבירושלים. במהלך הנסיעה חמישה צעירים מהכפר צור באהר הסמוך יידו אבנים לעבר מכוניתו, וכתוצאה מכך הוא התנגש בעץ ונהרג. לבלוביץ' היה לנרצח הראשון בגל הטרור. מאז נרצחו עוד 32. שוחחנו עם בני המשפחה של ארבעה מהנרצחים על ההתמודדות עם האובדן.
ניר סיפר כי הוא מתגעגע "לצחוק, לחגים. אבא עזב אותנו בתקופת החגים שהיינו רגילים להיות בה ביחד. אני מתגעגע לתמיכה הרגשית, לאוזן הקשבת, למקום לבוא, לשתף ולהתייעץ. לאושר שלו בעיניים כשהוא עם הנכדים. לביקורים בימי שישי. אבא הוא אחת הדמויות המשמעותיות בחייך, ולאבד אותו ברגע אחד זה בלתי נתפס".
אבא שלך היה ההרוג הראשון בגל הטרור, דמיינתם שהמצב הזה יימשך חמישה חודשים?
"המחשבה שלי בכל פעם שאני שומע על הרוג היא שאני מרגיש את אותו רגע שהודיעו לי שאבא שלי נרצח. זה חוסר אחריות עבורנו כאזרחים. בסופו של דבר אני מרגיש מפוחד ללכת ברחוב, לנסוע בכבישים. זה שזה תקף את המשפחה שלי פעם אחת - אני לא יכול להיות בטוח שזה לא יתקוף עוד פעם".
מאיפה אתם שואבים את הכוחות להמשיך הלאה?
"באופן אבסורדי מאבא. מהאופטימיות שליוותה את אבא, מהרצון שלו שנמשיך בחיים. מלווה אותנו המורשת של אבא שהקים לפני 28 שנה את מעון הנכים בגילה של עמותת איל"ן ורצה להקים את המחלקה הסיעודית שאנחנו עובדים כדי להקים אותה לזכרו. אנחנו מודים למתנדבים שעוזרים לנו להוציא את החלום שלו לפועל ולעמותת 'משפחה אחת' שעוזרת לנו".
איפה אתה מצפים שהמדינה תעזור לכם?
"אנחנו מצפים לגמישות מחשבתית, להכרה שיתומים הם גם מעל 21, בגיל 30 ובגיל 40 וגם כשיש נכדים. שהמדינה תעשה הכול כדי שאנחנו לא ניפגע פעמיים, שלא נצטרך לסחוב על עצמנו עול חוץ מאשר העול של ההתמודדות עם האובדן של אבא".
"ב-1 בינואר המקולל החלו החיים החדשים"
ניצה ודודו בקל מחייכים במרירות למשמע השאלה אם יש דבר כזה "לחזור לשגרה". חודשיים חלפו מאז נרצח בנם אלון בקל מכדורי המחבל נשאת מלחם בפאב הסימטא ברחוב דיזנגוף בתל אביב, והחיים ממש לא חוזרים למסלולם. "מ-1 בינואר 2016, היום המקולל הזה, מתחילים החיים החדשים. הכול שונה, זו לא אותה שמחת חיים, לא אותה המתנה לילדים שיחזרו הביתה".
במשך חודשיים, מספרים בני המשפחה, לא יוצאת ניצה מהבית, לא מתפקדת. רק פוקדת - לפעמים כמה פעמים ביום - את בית העלמין. "אני יוצאת מפה רק לממלכה שלו", אומרת ניצה, והכאב חונק את גרונה לעתים תכופות. "אני חוזרת, ויוצאת שוב, כי אני ממש מתגעגעת אליו. שלוש פעמים ביום אני בממלכה שלו, מטפחת, שותלת צמחים, מנקה, מנכשת. זה מה שאני עושה. שגרה? איך? אין פה תבשילים, אין פה ריחות, אין פה כלום. זה הורס את העולם, זה הורס את הבית".
קירות הבית והספות מלאים בתמונות גדולות של אלון, לבד ועם בני המשפחה: במדים, בבגדי חג, במשחקי הכדורסל של הקבוצה האהובה, הפועל ירושלים. לטקס ה-30 שהתקיים בהיכל התרבות בכרמיאל הודפסו עשרות תמונות על משטחים גדולים. "זה לחיות את אלון גם ברקע. מתעסקים רק באלון, סביבו, בשבילו, לכבודו. אני גם לא מסכימה שיגידו להנציח את אלון. אנחנו מכבדים אותו. זה לכבודו".
האב דודו סיפר שהוא נמצא בקשר עם משפחות שכולות נוספות, ופועל לקידום גירוש משפחות המחבלים. "הייתה תמימות של הבת שלי, בר לבב", מספר דודו. "היא באה ושאלה בשיא הטבעיות, מה הלאה? מה צריך לעשות כדי שזה ייפסק? אבל שום דבר לא נעשה פה. שום דבר לא משתנה. אין לזה סוף". ניצה מוסיפה: "איזה סבל זה, שנוספת עוד משפחה. כמה זה שורף, כמה זה כואב. זה הרס משפחות. אנחנו משפחה שמחה ומאושרת, ולא עוד".
"אלון היה הנפש התאומה שלי", היא אומרת בכאב. "ילד שמח, מבית שמח. אני רק הייתי מחייכת, צוחקת ומשמחת אנשים. ופתאום להיות כבויה, בשילוב ידיים כבר יותר מ-60 יום. זה סיוט, הטרור הזה חייב להיפסק. שאף אימא לא תשב ככה ותסבול כשם שאני סובלת, שאף בית. אני לא מאחלת את זה לאף אחד".
החיים נגמרים, מתחילים מאפס
אדל בניטה נפגעה במוצאי חג הסוכות, כשחזרה עם בעלה אהרן ושני ילדיהם נתן ושולמית מהכותל דרך רחוב הגיא, הסמוך לשער שכם בעיר העתיקה בירושלים. המחבל מוהנד חלבי תקף אותם בסכין, אדל ובנה נפצעו קשה בפיגוע והיא ראתה את בעלה נדקר למוות לנגד עיניה. חמישה חודשים חלפו אך הדרך לשיקום עדיין ארוכה.
"אצלנו הכול עוד הפוך. אנחנו עדיין עוברים טיפולים רפואיים. אני הולכת לפיזיותרפיה ונתן מאושפז", סיפרה בניטה, שמצאה את עצמה בגיל 22 לבד עם שני ילדים. "בעלי שירת בצה"ל ועבד כחשמלאי מחוץ לצבא. אני עבדתי בהוראה מתקנת בחינוך מיוחד. שבוע לפני הפיגוע אמרתי לו, 'אהרן, ברוך השם החיים שלנו מתחילים להתייצב, זוג עם שני ילדים, שתי משכורות'. אבל האדם מתכנן ואלוקים צוחק. יום אחד החיים שלך נגמרים וצריך להתחיל מאפס".
עד הפיגוע המשפחה גרה בביתר עילית, אך לאחריו היא חזרה לגור עם הוריה בירושלים. אלו גרו בדירה קטנה עם שלושת אחיה הקטנים, ועל כן כל המשפחה נאלצה לעבור דירה. "עברנו 12 דירות, מדירה לדירה, מבית מלון לבית מלון. פה כמה ימים ושם כמה שבועות. רק עכשיו מצאנו דירה לשנה הקרובה עם ההורים ושלושת האחים שלי, אבל היא מאוד יקרה. אחרי שאת חיה כאדם בוגר ועצמאי, קשה לחזור לסינר של אימא".
מצד אחד, לדברי בניטה, "אין לי ברירה אחרת, אני פצועה, נכה, היד שלי לא מתפקדת באופן מלא, הילד שלי פצוע. בנוסף לאובדן הקשה אנחנו כל הזמן רצים לטיפולים. אני זקוקה מאוד לעזרה שלהם, הם תומכים בי בכל שנייה".
מעבר לטיפולים הרפואיים, כל המשפחה הותקפה בפיגוע ונמצאת בפוסט-טראומה. "זו התמודדות יום-יומית. נתן ראה הכול ומודע לכל מה שקרה. לפני כמה זמן הוא שאל אותי, 'אימא, למה עשו לאבא בום בום בסכין?' לא חשבתי שהוא מבין מה קרה. דיברתי איתו על איש רע שעשה לאבא מאד כואב ומאז אבא איננו, אבל לא מעבר. השאלות חוזרות ונשנות. אין יום שהוא לא קם ובוכה איפה אבא".
"אני מוכנה, אם מישהו יגיע עם סכין"
לדבריה, גם שולמית התינוקת עברה טראומה קשה מאוד. עד לפיגוע היא הניקה אותה באופן מלא וכמעט ולא עזבה אותה. אך במהלך האשפוז שארך יותר משלושה שבועות, היא חוותה לראשונה ניתוק מאמה. "עכשיו זה לבנות אמון מחדש. לכל מקום שאני הולכת היא הולכת אחריי ובודקת שאני איתה. היא הייתה קשורה מאוד לאהרן, הוא אהב מאוד ילדים. הוא היה אדם חברותי, פעיל שמח. כל הזמן אנחנו מחכים שהוא ייכנס ויגיע, שנגלה שהכול היה בדיחה.
"ראיתי את בעלי נדקר, התמונות עדיין מרצדות בראש. אבל ההתמודדות שלי היא בהדחקה. זה הכי קל. אין לי כוחות להתמודד גם עם הילדים, עם הפציעה וגם עם זה. הייתה תקופה שמאוד פחדתי ללכת ברחוב, הייתי מסתכלת כל הזמן לצדדים. אני דרוכה. אני מוכנה אם מישהו מגיע עם סכין".
לדבריה, התמודדות קשה מאוד. "הייתי בחתונה ופתאום את מבינה שאת לבד, עם ילדים קטנים. מבינה שאת אלמנה. זו מציאות קשה. אין חיים. כמה שמנסים כל פעם לעשות אווירה טובה ולנסות, זה אף פעם לא יחזור למה שהיה".
התמיכה שלה היא זוכה ממשרד הביטחון לא מספיקה כדי לשכור דירה מספיק גדולה בעיר. "צריך לשלם על טיפולים רפואיים, מוניות מטיפולים לטיפולים, הוצאות אינסופיות. יש רגישות אבל בסופו של דבר זו מערכת בירוקרטית שלוקח לה זמן. אני לא מסוגלת להילחם כדי לזרז תהליכים".
"הכאב על דפנה איתי עד 120"
נתן מאיר איבד את דפנה, אשתו ואם ילדיו, שנרצחה בפתח ביתה בעתניאל. "האובדן עמוק ומפתיע. במקרה שלנו הפגיעה היא גם בבית עצמו כי האירוע התרחש בתוך הבית וההתמודדות לא פשוטה, אני כן יכול להגיד שאני מאוד לא שוכח מאיפה באנו ולאן אנחנו הולכים. בראייה הרחבה אני אומר שהכאב שלנו הוא פסיק על יד מהלך ההיסטוריה ועם ישראל יתגבר גם על גל הטרור הזה".
אבל באופן אישי, האבל הפרטי של נתן לא מרפה. "את הכאב על דפנה אקח איתי עד 120. הכאב הזה יישאר לנו לנצח וחוץ מתחיית המתים אני לא רואה תרופות לכאב הזה. היא הייתה רוצה שאמשיך לחיות, היא הייתה רוצה לראות חיים - 'בוא נמשיך להביא ילדים שמחים לעולם',
'בוא נמשיך לתת בית לילדים אומללים', 'בוא נמשיך לבנות', 'בוא נמשיך להתפתח', 'נמשיך לאהוב אחד את השני'. יש לי המון שאלות לריבונו של עולם ואם הוא ירצה הוא יענה לי, אבל זאת האמונה שלי". לדבריו, "אני לא אוהב את מה שהוא עשה, אבל אין לי ספק שלא הכוח ינצח אלא הרוח".
לפנייה לכתב/ת 
