לילארד זה הקרי החדש: פורטלנד לוהטת
הם היו אמורים לדשדש בתחתית המערב, אבל נכון לחורף 2016 הבלייזרס נאבקים על מקום בפלייאוף עם קבוצות איכותיות מהם גם ללא ארבעה משחקני החמישייה שלהם בעונה שעברה. למה זה קרה והאם המסע של לילארד ומקולום יכול להסתיים בחיוך?
גם אם לא תשימו שעון מעורר ותשכימו קום בשביל לצפות בדמיאן לילארד וסי.ג'יי מקולום מפלסים את דרכם לסל, הם לא ייעלבו. רק ימשיכו לקלוע ולבסס את מעמדם כצמד גארדים קטלני שמחורר כמעט כל הגנה בליגה, טובה כגרועה, והופך את פורטלנד להפתעת העונה.
סיפור ההצלחה של פורטלנד מיוחד משום שהוא לא אמור היה להיות מסופר. היא התחילה את העונה בידיעה שאין בכוונתה, ביכולתה ובכוחה להסתער על הפלייאוף. בקיץ עבר עליה תהליך של פירוק ללא הרכבה; היא הופשטה כמעט מכל בגדיה, ארבעה שחקני חמישייה עזבו אותה ותחליפים מתאימים לא הגיעו. מכירת החיסול הגיעה אחרי עונה שהתחילה טוב והסתיימה בקול ענות חלשה, ולוותה בטרגדיה ספורטיבית עם הפציעה הקשה של ווסלי מתיוס.
אפילו האקס פקטור שלה שהוזעק לחמישייה כדי למלא את מקומו של מתיוס, ארון אפללו, עזב אותה בקיץ לתפוח הגדול. בנוסף אליו למרקוס אולדריג' העמיד את עצמו למכירה פומבית ובחר בסן אנטוניו, רובין לופז חבר לאפללו במדיסון סקוור גארדן ומתיוס, שכבר השתקם מהפציעה, זרם עם העדר ואחרי שנרתע מהנטישה ההמונית העדיף את דאלאס. הג'נרל מנג'ר ניל אולשיי שלח את ניקולה באטום בטרייד לשארלוט וקיבל במקומו רק את ג'רלד הנדרסון. ממיעוט המרכיבים וחומר השחקנים שהתגבש נוצר מתכון שבימים טובים שווה מקום 11-12 במערב הקשוח, לא יותר מזה. כולם היו מוכנים לעונה לא קלה של קבוצה חדשה בבנייה.
הפתעת העונה
פורטלנד אולי עשתה חריש עמוק בפגרה, אבל היא לא נתנה למהפכה המקצועית שהביאה על עצמה לבלבל אותה. על לילארד אף אחד במועדון לא היה מוכן לוותר. היא הציעה לו חוזה מקסימום בשווי של 125 מיליון דולר לחמש עונות, כששאלת השאלות הייתה האם הסכום הזה בכלל מגיע לו. היום מבינים שהתשובה היא כן.
עם אל-פארוק אמינו, אד דייויס ומייסון פלאמלי כשחקני הרכש החדשים לצידו של לילארד פורטלנד התחילה את 2015/2016 עם ציפיות נמוכות מאוד. התקווה היחידה שלה הייתה שסי.ג'יי מקולום ימשיך מאיפה שסיים את העונה הקודמת; בשלושת המשחקים האחרונים של הסדרה מול ממפיס קלע 77 נקודות במצטבר. בדיעבד, את העונה של פורטלנד צריך לחלק לשלושה: החלק שלפני הפציעה של לילארד בסוף דצמבר, התקופה הקצרה שבמהלכה ישב בחוץ ופרק הזמן שבו חזר לעניינים. המשותף לכל פרקי הזמן הללו הוא השיפור המתמיד והמופלא של מקולום, שללא ספק הפך למתמודד ראוי לתואר פריצת העונה.
בשבעת המשחקים בהם לילארד לא שותף פורטלנד ניצחה בארבעה, כשבין השאר היא מרסקת את קליבלנד לחתיכות ועוצרת אותה על 76 נקודות (שיא עונתי שלילי). מקולום אמנם הסתפק רק ב-16 אישיות באותו משחק, אבל הוא סיים אותו עם מדד הפלוס/מינוס הגבוה ביותר על המגרש (36!) – עדות מושלמת לאופן שבו הצליח לשדרג את פורטלנד מבלי לכפות את עצמו על משחק ההתקפה.
זה לא אומר שמשחק ההתקפה של פורטלנד הנוכחית לא מבוסס רובו ככולו על סט הכישורים של מקולום ולילארד. בינתיים העונה של הצלע הראשונה בקו האחורי הקטלני של הבלייזרס משקפת בצורה הכי מדוייקת את העונה של הקבוצה כולה. אחרי שבשתי העונות האחרונות שלו הסתפק ב-5.3 ו-6.8 נקודות בהתאמה (לצד 1.3 ו-1.5 ריבאונדים ו-0.7 ו-1.0 אסיסטים), העונה הוא עשה קפיצה עצומה בכל פרמטר. פתאום הוא קולע בממוצע 20.9 למשחק, מצליח לתת לטרי סטוטס ערך מוסף בכל הקשור לכדורים חוזרים (3.6) ומוצא זמן גם לשתף את החברים (4.3 אסיסטים). הוא מוציא מעצמו יותר, משכלל את הרפרטואר שלו ובעיקר לא מזכיר את מקולום האנמי והלא מבושל של אשתקד.
לכן אין מה להתפלא שגם עם שובו של לילארד לעניינים מקולום נשאר בשלו והמשיך לספק את הסחורה. אם לפעמים נדמה היה שהם לא יכולים לשחק ביחד לאורך זמן כי תכונות המשחק שלהם דומות, מהר מאוד התברר ששיתוף הפעולה ביניהם הוא מה שעושה את פורטלנד לקבוצה הכי לוהטת בליגה, שלא מפסיקה לצלוף משלוש (שישית ב-NBA באחוזים מחוץ לקשת) ומותחת בכל לילה מחדש את הגבולות של עצמה.
בעשרת המשחקים האחרונים ניצחה פורטלנד תשע פעמים וב-22 האחרונים 18 פעמים. לילארד מצדיק בכל יום שעובר את ההחלטה האמיצה של אולשיי לרפד לו את הארנק בקיץ; מ-23.4 נקודות בחודש ינואר הוא קפץ בפברואר ל-29.8 נקודות ומשתבח ככל שעוברים הימים. בשמונה מתוך תשעת המשחקים האחרונים הוא קלע 30 נקודות ומעלה ועוד מוקדם יותר הפך לשחקן היחיד העונה שקלע לפחות 30 בחמישה משחקים רצופים (האחרון שעשה משהו כזה בפורטלנד היה ג'ף פיטרי בעונת 1970/1971).
השוואות לקרי? לא אצל לילארד
בינתיים פורטלנד הופכת לקבוצה מנצחת לא רק בגלל לילארד או המופע המחשמל מול גולדן סטייט, שחטפה ממנה את התבוסה המרה ביותר שלה העונה ומאז עונת 2006/2007 (לילארד הפגיז מול מכונת הטיקי-טקה של האלופה שיא קריירה של 51 נקודות, כולל שש חטיפות ואפס איבודים, דווקא אחרי שהושאר מחוץ לחגיגת סוף-שבוע האולסטאר). ב-15 משחקים
האחרונים היא הקבוצה עם מדד הפלוס/מינוס הקבוצתי הטוב בליגה, למרות שבלא מעט מדדים אחרים היא לא בולטת מעל השאר (באסיסטים מדורגת 19, בנקודות יריבה 14, במספר פוזשנים למשחק רק 16). מבט יותר מעמיק מגלה שהיא קבוצת התקפה מלוטשת (שביעית ביעילות התקפית, שמינית בנקודות), שיודעת לנצל עד תום את הכלי הכי טוב ומשומן שיש לה בארסנל: משחק הפיק-אנד-רול השוטף עם הגבוהים.
היעדר שחקני פנים איכותיים זה גם בדיוק מה שהופך את פורטלנד לתופעה שהיא. אין לה הרבה מדי תותחים למכור מתחת לסל; עם כל הכבוד לפלאמלי ודייויס, שניהם לא נחשבים לסנטרים מצוינים באמת שקבוצות ישמחו לחטוף אליהן. בסופו של יום מקולום ולילארד משתפים פעולה עם שחקנים מאוד לא נוצצים ולא נעזרים מדי בצוות המסייע שהועמד לרשותם. כשלפורטלנד הייתה אפשרות לעבות אותו ולקבל את אנדרסון ורז'או בטרייד מקליבלנד, היא בחרה להיפרד ממנו ועדיין לשאת בעלויות שכרו משיקולים כלכליים ומחושבים. זה השאיר אותה עם הקאסט הקיים והאפרורי שכולל גם שמות כמו אלן קראב ובריאן רוברטס וממשיך להתלכד ולהתגבש כנגד כל הסיכויים וההערכות תחת מאמן מוערך כמו טרי סטוטס, שמוציא מכל החלקים בפאזל את המיטב, גורם לכולם להרגיש טוב עם השיטה שלו ובעיניי רבים נחשב למאמן העונה.
אם לשפוט לפי הלך הרוח הנוכחי במודה סנטר, אז בהנחה שלא תתרחש הידרדרות פתאומית ביכולת של הסופרטארים ובתקווה שהיא תשרוד את לוח המשחקים הלא קל שמצפה לה, פורטלנד (נכון לעכשיו במקום השביעי במערב, עם מאזן של 28:33) הולכת לשחזר את ההישג שלה מהעונה שעברה ללא באטום, מת'יוז, אולדריג' ואפללו, מי שהיו הפנים שלה רק עד לא מזמן.
לפני הניצחון האחרון של פורטלנד על אינדיאנה פרנק ווגל ציין, אולי לצרכי מלחמה פסיכולוגית ואולי כי באמת האמין בכך, שלילארד בגרסתו הנוכחית מזכיר את סטפן קרי. לילארד לא נבהל מההשוואה וחילק את התשובה שלו למחמאה לשתיים. קודם ענה על המגרש עם 20 נקודות ברבע הראשון, כולל מהלך מרהיב של שלשה ועבירה (בדרך ל-33 במשחק כולו). אחר-כך עבר למילים. "אני לא מחקה אף אחד", טען. "אני דמיאן לילארד".
לפנייה לכתב/ת 
