עיוות בחיסכון: כך הסדר הפנסיה החדש מחליש עוד את החלשים

לפני כשבועיים נחתם הסכם קיבוצי כללי להגדלת ההפקדות לביטוח פנסיוני במשק באחוז אחד, מ-17.5% ל-18.5%, זאת 8 שנים אחרי שהחל הסדר פנסיה חובה בישראל.

יהיה ממה לחיות?  ההפרשה לפנסיה תגדל

כיום שיעור ההפרשות לפנסיה הוא 17.5%, מתוכן 5.5% על חשבון העובד והיתר (12%) על חשבון המעסיק (6% הפרשות מעסיק לרכיב תגמולים ו-6% הפרשות מעסיק לרכיב פיצויים).

בהתאם להבנות החדשות בין ההסתדרות לבין נשיאות הארגוניים העסקיים, יוגדלו תשלומי המעסיק לקרן הפנסיה מ-6% ל-6.5% מהכנסת העובד. שיעור הפרשות העובד לפנסיה יעלה גם כן בחצי אחוז מ-5.5% ל-6%. בסך הכול שיעור ההפרשות לרכיב התגמולים יגדל באחוז שלם, ושיעור ההפרשות הכולל (עם רכיב הפיצויים) יעלה מ-17.5% ל-18.5%. 

כאמור, ב-2008 הוחל צו הרחבה לפנסיה חובה במשק ומאותו רגע ואילך אנו רואים את העליה בדמי הגמולים המשולמים לביטוח הפנסיוני הן של המעסיק והן של העובד. במבט ראשון נדמה כאילו זהו מעשה נהדר, הנה סוף סוף מישהו דואג לעובדים החלשים כפי שאמר שר האוצר כחלון. אך ככל שנעמיק בחקר העניין נמצא כי דווקא אותה אוכלוסיה שכולם דואגים לה, נפגעה מצו ההרחבה לפנסיה חובה במשק וככל שההפקדות לביטוח הפנסיוני עולות הרי שאותה אוכלוסיה נפגעת יותר ועל גבה אחרים יוצאים נשכרים.

ניקח דוגמה של משפחה צעירה בה שני בני הזוג הם בני 30 ויש להם שני ילדים צעירים: ילד בן שנתיים וילד בן 5. שכרו של כל אחד מהם הוא 7,000 שקל והם בעלי תואר אקדמי משנת 2011. במשפחה זו נראה ששני בני הזוג אינם משלמים מס כלל (אינם מגיעים לסף המס) והנטו המשפחתי, טרם החלת צו הרחבה לפנסיה חובה, עמד על 13,285.26 שקל.

אולם, לפני שאנו יוצאים במחולות עלינו לבחון את ההשלכות של הטבות אלה ולבדוק את השלכותיהן לאורך כל ציר הזמן.

חישוב פשוט שנעלם מעיני ארגוני העובדים

נתחיל בתזרים החודשי של אותה משפחה. נניח כי מדובר בבני זוג בשנות ה- 30 לחייהם הורים לשני ילדים: שנתיים ו- 5 שנים. אשר שפר גורלם והצליחו עם עזרה מההורים, מתנות מחברים ומשכנתא בסך 700,000 שקל ל- 25 שנה עם ריבית ממש טובה של 2.5%, לרכוש לעצמם דירה.

אז מה הם התשלומים הקבועים השוטפים של המשפחה? משכנתא 3,200 שקל, ביטוח חיים ונכס 450, מעון לילד בן 2 2,500, צהרון לילד בן 5 1,000, תוספת חוגים לגן 100, ארנונה 220, חשמל 450 ועד בית 120. סה"כ הוצאות קבועות: 8,040 שקל.

אז כמה נשאר למימון יתר ההוצאות? לאחר צו ההרחבה לפנסיה חובה במשק ולאחר עדכון ההפקדות ל- 6%, שכרם של שני בני הזוג יעמוד ע"ס 12,445 שקל ומכך שיוותרו בידהם רק 4,405 שקל לעומת 5,245 שקל שהיו להם לפני החלת הצו.

מהסכום החודשי הזה עליהם לממן: נסיעות, מזון, חומרי ניקוי, השלמה חינוכית ותרבותית לילדיהם ולעצמם, פיקוח וטיפול רפואי (כן מידי פעם צריך אקמול), ציוד לדירה, היגינה אישית ועוד.

(צילום: Shutterstock)

לכולנו ברור שלמשפחה זו יהיה קשה מאוד לעמוד בהוצאות ויהיו חייבים לחיות בצמצום משמעותי במהלך חייהם וכאן עוד מדובר על משפחה בה שני בני הזוג מצויים ברמת שכר הגבוה מהשכר החציוני. תתארו לכך מה קורה במשפחות בהן רמת השכר נמוכה יותר?

יוצא מכך שמשפחות רבות המתקשות בחיי היום יום, מקצות נתח משמעותי מהכנסותיהן נטו (6.66% מהנטו) לטובת פנסיה עתידית בגיל פרישה, בלא שהן זוכות להטבת מס כלשהי, שכן מלכתחילה אינן משלמות מס. משפחות אלה נמצאות בסחרחורת מעגל האימה ומתקשות לצאת ממנו.

שנה אחר שנה נראה כי משפחות אלה ממשיכות להישאר תחת קו העוני ומשפחות נוספות מתווספות אליהן לעולם המצוקה.

אכן, חשוב מאוד שלכל אישה וגבר תהיה פנסיה משמעותית אשר תספק להם קיום בכבוד וברמת חיים נאותה כפי שהיו רגילים. אך האם זו הדרך? האם לשם כך יש למנוע מהם קיום בכבוד במהלך חייהם?

יש שיטענו שזהו סכום פעוט לעומת ההטבה הניתנת בצורת הטבות המס והפקדות המעסיק. אז לגבי הטבות המס הוכחנו כבר שברמות השכר הנמוכות אין הטבות מס וכל ההפקדות הן מהנטו. ומה לגבי הפקדות המעסיק? אכן, המעסיק יפקיד 12.5% משכרו של העובד בתכנית הפנסיונית שלו, אולם בל נשכח ש- 6% בלאו הכי היו מגיעים לעובד בעת פרישה בגיל פרישה.

אם כך, אנו נותרים עם 6.5% הפקדות מעסיק אשר אמורות לשפר את חייו של העובד בגיל פרישה, וכאן נשאלת השאלה: האם באמת הפקדות המעסיק בגובה 6.5% משכרו של העובד היוצאות מכיסו של המעסיק, משפרות את מצבו של העובד בעל השכר הנמוך או גורעות ממנו?

לשם בחינת מעמיקה עלינו לבחון את מצבו של העובד בעת פרישה עם פנסיה למול בלי פנסיה. ניקח לדוגמה אשה שהחלה לחסוך לביטוח פנסיוני בגיל 30 והיא אם לילד אחד. סה"כ שנות עבודה עולות על 35 שנה ותק בביטוח לאומי .

מהחישוב עולה שהקיטון בנטו עומד ע"ס 361 שקל (6.6% מהשכר) ואילו הקצבאות בגיל פרישה גבוהות בכדי 2,396.5 שקל, לעומת המצב הקודם. במבט ראשון זהו הישג גדול אבל לשם השגתו העובדת שילמה את רוב הכסף מכיסה באמצעות לא פחות מ- 140,400 שקל מכספי פיצויים שבכל מקרה היתה אמורה לקבל בעת פרישה וכן ויתור על הכנסה חשובה בגובה 361 שקל בחודש למשך 34 שנות עבודה ( מגיל 30 עד 64 ) אשר יכלו להניב 296,465 שקל בגיל הפרישה (בריבית זהה לחישוב הפנסיה : 3.74%) .

כלומר, תוספת הקצבה בסך 2,396 שקל "עלתה" לאותה אשה 436,865 שקל, סכום היכול לזכות אותה בקצבה חודשית בסך 2,030 שקל. אז מה הועיל התקציב הנוסף של המעסיק? המעסיק מפקיד היום 422.5 שקל (6.5% מהשכר) רק כדי שהעובדת שלו תקבל בגיל פרישה תוספת קצבה של 366.5 שקל?!

הדוגמא שניתנה היא זו שהפערים בה עדיין נסלחים, אך ככל ששכרו של העובד נמוך יותר או שגילו מבוגר יותר והוותק שיצבור בתכנית הפנסיוניות קצר יותר, אנו נראה שהוא אף מקבל הרבה פחות בפנסיה למרות ששילם הרבה יותר.

מי בכל זאת מרוויח?

אחרי כל התיאור המפורט הזה, באמת לא מובן - כיצד דואגים לחלשים עם צו ההרחבה לפנסיה חובה במשק? כיצד העלאת ההפקדות משפרת את מצבם? איך מצבם של החלשים משתפר כאשר הם מקבלים היום פחות וגם אחר כך הרבה פחות? נבצר מבינתי להבין.

מי בכל זאת מרוויח מכל זה? המרויח הראשון הוא המוסד לביטוח לאומי שבזכות צו ההרחבה לפנסיה חובה לשכירים ישלם פחות הבטחת הכנסה לשכירים היוצאים לפנסיה.

המרויח השני הם שכירים בעלי שכר גבוה שמלכתחילה מעמדם היה שונה ולא היו זכאים להבטחת הכנסה – הם יזכו להפקדות נוספות מצידו של המעסיק ובזכות החיסכון הנוסף תגדל הפנסיה שלהם.

המרויחים הנוספים (כתוצאה מהחיסכון שייצבר לביטוח הלאומי) עשויים להיות מקבלי קצבאות מביטוח לאומי, שתועלתן היא רק בהגדלת הכח הלא יצרני במדינה.

בשורה התחתונה דווקא ציבור העובדים החלש יצא שכרו בהפסדו ואילו החזקים בלאו הכי יצאו מחוזקים יותר. הגיע הזמן שמישהו באמת יעשה חישובי אמת בטרם הוא רץ להצהיר על עצמו כנושא בדגל הדאגה לחלשים.

הכותבת היא מומחית בתחום הפנסיוני ומנכ"לית "מכללת עדיף" לביטוח ופיננסים