"יריד השעשועים": איטי, מסויט ונפלא
העולם החמוץ והנוקשה של תום מלחמת העולם השנייה מוצג בספרו של ורנר ברויניג ביעילות מופלאה. עובדה זו הופכת אותו לפנינה ספרותית חשובה בים התרגומים הגרמניים במחוזותינו. ביקורת
בשנים האחרונות אנחנו רואים מעין "רנסנס גרמני". בין אם זה "לבד בברלין" של האנס פלאדה, או נהירת הצעירים לבירה האירופית. בהקשר הספרותי, לא תמיד ברור אם יש כאן עניין רוחני ותרבותי אמיתי, או פשוט תופעת עדר בה לוקה ענף הספרים. הרנסנס הזה לא בהכרח מציג קולות עכשוויים בספרות הגרמנית. זה קורה לעיתים נדירות - עם תרגום ספריה אווה מנסה, למשל. ההתעוררות הגרמנית מנסה בעיקר לדלות אוצרות של ריאליזם, בתווך שבין רפובליקת ויימאר ותקופת פוסט מלחמת העולם השנייה.
את האוקיינוס הגרמני הזה חרשו כבר לא מעט ספינות עם מערכות סונאר ממוחשבות. אבל לפעמים מתברר שאפשר למצוא עוד אוצר קטן. כזה הוא "יריד השעשועים" של ורנר ברויניג. הספר פורש יריעה רחבה של דמויות שחייהן נכרכות, בעל כורחן, ב"ויסמוט" - מפעל לכריית אורניום שהיה חוד החנית של ברית המועצות במזרח גרמניה. "ויסמוט" הוא מדינה בתוך מדינה, בה הפועלים נאבקים על הישרדות בתנאים לא פשוטים. ובתוך כל העולם האפור והסגור, גם מצליחים לפרקים לקיים אינטראקציות רגשיות משמעותיות, ולשמור על צלם אנוש בסיסי.
זה לא רומן נמהר. צריך אורך רוח כדי להינות מהקריאה בו. תמונת העולם החמוצה העולה ממנו היא תהליכית, היא מתהווה. לוקח זמן עד שמערך הכוחות בין הדמויות, והמוטיבציות הקטנות שמניעות או לא מניעות אותן מתחיל להיקוות. לעיתים נובעות מהדמויות מעין אמיתות מעמד-פועלימיות שכיום, בפרספקטיבה, יראו לנו מעט בנאליות. מנגד, ישנם רגעים תיאוריים יפהפיים שמביאים עמם חסד פואטי דק. למשל "שירים שמתפתלים באקראי, מגוחכים ומקוטעים, דרך החלון", או תיאור כניסה לתחנת רכבת שנראית כאילו "מישהו בחש יחד כפר עתיק, עיירה מלוכלכת ובית חרושת קודר, ואחר כך יצק את הבלילה בין שלושה הרים על פני האדמה".
כשמסיימים אותו עולה מהרומן תחושה לא נעימה, כפי שעולה לא פעם מספרים שבאים לתאר את הצד הקורבני של גרמניה. כאן, מדובר בקורבניות כפולה; אותם פועלים קשי יום היו במובן מסוים גם קורבנות הנאציזם, כמו שהיו קורבנות הקומוניזם. הברק היכה בהם פעמיים. האג'נדה של ברויניג היתה לתאר את מצוקותיהם ואת העוול הנורא שנעשה להם. וכל עוד לב אנושי סביר מפעם בנו, אנו אמורים להזדהות הקשיים שלהם.
ה"סיבה" למצוקות הללו, כלומר לחיים תחת משטר סובייטי, לחופש תנועה מוגבל, למעין קיום של חצי עבדות, מרחפת לה באוויר באופן מינורי. התקופה הזו מכונה בפי אחת הדמויות "הקריסה הגדולה" ותו לא. אך קריסה של מה? קריסה של מי? של גרמניה? של העולם כולו? של האנושיות?
לפעמים מתעורר איזה אינסטינקט שרוצה לומר להם: אתם בוכים שקשה לכם? יופי, תתמודדו. הייתם שותפים, מי יותר מי פחות, לעליית
הנאציזם על כל פשעיו. עכשיו, כשאתם נדרשים לשלם קמצוץ על מה שנעשה בשמכם, אתם בוכים שקשה לכם? זה קשה? נראה אתכם באוושוויץ.
מבחינת הקורא זו גישה אינסטנקטיבית, מעט ילדותית, אך כבר בעמוד 40, אחת הדמויות בכל זאת עושה זאת עבורינו, ומעמידה דברים בפרופורציות, על כוס בירה אחרי עוד יום מתיש של עבודה במכרה הבולעני: "מישהו היה בדעה שעכשיו מאה אחוז שיהיה יותר טוב. אחר אמר שכבר די הרבה פעמים אמור היה להיות יותר טוב, אבל לא היה, אף פעם לא היה, ושעם הפטפטת שיש בעיתונים הוא לא מרגיע את הבטן. אבל עם מיין קאמפף, אמר הראשון, ממיין קאמפף אתה תפחת מאוד יפה".
אם מניחים את המטען הזה לרגע בצד, מקווים שלא יתפוצץ, מנסים לנקות את הביקורתיות ככל שניתן ומתייחסים ליצירה הספרותית עצמה, אפשר לומר שמתוך רוב הספרות הגרמנית שתורגמה כאן לאחרונה, יש ב"יריד השעשועים" ערך מוסף. לא בהכרח בגלל מבנה ספרותי מרשים או עלילה לופתנית, אלא יותר בגלל מה שמורות בתיכון מכנות "אמצעים ספרותיים": ה"מזרח גרמניות" הקודרת (כפי שראינו בצורה מעט שונה בספריה של כריסטה וולף), חמיצות קיום נוקבת, קשיי השרדות והחיים בתוך חלל אטום לחלוטין לעולם הממשי, במעין מטריקס מסויט.
במובן הזה, "יריד השעשועים" הוא תרגיל בחמלה אנושית. אנא אל תוותרו על אחרית הדבר המאירה של חנן אלשטיין שעשה עבודת קודש נמלית בביאורים ובהחלטות פואטיות. היא מספרת את סיפורו יוצא הדופן של ברויניג, שעקב שבר משפחתי הידרדר לחיי פשע ואף ישב בכלא, ולאחר מכן, בשנות ה-50, עת החל לכתוב את הרומן הזה, היה קורבן לקונפליקטים פוליטיים של מזרח גרמניה ושילם על כך מחיר כבד - ספרותית ונפשית.
"יריד השעשועים", ורנר ברויניג, הוצאת "קרן" ו"ליברוס", תרגום: חנן אלשטיין, 352 עמ'
