"סיפור הפרברים": עונג צרוף
משי קלינשטיין היא זמרת מחוננת, אבל רונה לי שמעון היא מי שגונבת את ההצגה ב"סיפור הפרברים" של הקאמרי, הפקה שמעלה את הרף בכל התחומים - מהכוריאוגרפיה והשירה ועד קרבות הבמה. תיאטרון מוזיקלי מושלם
זה תופס אותך כבר מהרגע הראשון. הצליל הזה, המוכר, שמתגנב על בהונות ומזמזם את עצמו. אקספוזיציה מוזיקלית, דרמטורגית וכוריאוגרפית גאונית, שמציגה את הדמויות ומספרת את הסיפור כולו בתנועה: שתי קבוצות יריבות, טריטוריה אחת, שנאה, גזענות, אלימות, מצוקה, הורמונים. הרבה הורמונים. ההפקה החדשה של "סיפור הפרברים" בקאמרי היא תיאטרון מוזיקלי מושלם, מתנת יום הולדת מפוארת למקור שחוגג 60.
צריך להודות על האמת. קשה להרוס את היצירה המופתית הזו, תולדה של מפגש פסגה בין המחזאי ארתור לורנץ, סטיבן סונדהיים שכתב את מילות השירים, המלחין לנרד ברנשטיין והכוריאוגרף ג'רום רובינס. זה הופך את נקודת המוצא של כל מי שנוגע בחומר, לכאורה לקלה יותר. רק לכאורה. הרף שמציב המחזמר מאתגר מבצעים מיומנים ולא פחות את כוחות ההפקה והיוצרים שמאחורי הקלעים.
זה לא מסוג ההפקות שעושים "בערך", וייאמר לזכות הבית המפיק, מקבלי ההחלטות וצוות היוצרים, שאין פה עיגול פינות. באופן מובהק, ובניגוד לרוב המוחלט של ההפקות המוזיקליות שהוצגו בישראל בשנים האחרונות, זו לא הפקה משובצת סלבריטאים. בין אם ההחלטה נבעה מסיבות כלכליות או אידיאולוגיות, מקופלת בה אמירה ברורה: זהו חומר מחייב שלא יודע פשרות ובמידה מסוימת מחליט בשבילך מה טוב לו.
בחכמה החליט הבמאי צדי צרפתי שלא "לעדכן" את העלילה, "לעשות עלייה" לסיפור או "לאזרח" את הדמויות. אחרי הכל "סיפור הפרברים", יכול היה, לו רצה הבמאי, להפוך למחזמר על מלחמות רחוב שניטשות ברמלה בין כנופיה של עולים מרוסיה לבין כנופיה של ילידי הארץ ממוצא מזרחי. ראינו את זה קודם. זה אף פעם לא באמת עבד.
"סיפור הפרברים" מתרחש ברחובותיה האחוריים של ניו יורק. שתי כנופיות – מהגרים חדשים מפורטו ריקו, מול דור שני למהגרים מפולין – נלחמות על הרחוב, על הגדרה עצמית, על זהות. כשזוג אוהבים מבקש למחוק את הגבולות, ניצתת להבה שמבעירה את השטח. מכאן ועד אבידות בנפש זה רק עניין של זמן.
זוג הנאהבים – מריה וטוני. היא, אחותו הצעירה של ברנרדו, מנהיג הכנופיה הפורטוריקנית. הוא, אחיו בלב ובנפש של ריף, מנהיג הכנופיה הפולנית. מעבר לתום ולחן, שני התפקידים המרכזיים דורשים בראש ובראשונה יכולות ווקאליות יוצאות דופן, ואת זה יש למשי קלינשטיין ולעידו רוזנברג למכביר.
קלינשטיין היא זמרת קלאסית מחוננת ויש לה את הבייגלע מעל לראש בזכות הכישרון נטו. ברגע שהיא פותחת את הפה אי אפשר שלא להסתחרר מטוהר הצליל, מהעומקים והגבהים, מהשליטה האבסולוטית בכלי. יש משהו כובש גם בעדינות שבה, בביישנות, ברעננות, בעיניים הפקוחות והסקרניות וברעב של מי שבזמן הווה עושה צעדים ראשונים להגשמת חלום. כל אלה משרתים היטב את הדמות, ובכל זאת היעדר הניסיון הדרמטי של קלינשטיין מורגש מאד בגוף, וזו בדיוק הסיבה שהזיווג בינה לבין רוזנברג מצוין.
רוזנברג הוא רשת הביטחון של קלינשטיין, הגורם המאזן, הרוח שמתחת לכנף. רוזנברג משופשף על במת התיאטרון ובטוח מספיק בעצמו על מנת להוביל את הדרך, זה אימננטי בעיקר בסצנות הדרמטיות ובמידה מסוימת, מטשטש את חד הממדיות המשחקית שלה. הליהוק של רוזנברג לתפקיד טוני משמח בעיקר כיוון שאינו ברור מאליו: הוא רך, שביר, חולם, וזה נותן לצופה מקום משלו לחלום.
זו גם הזדמנות נהדרת לחשוף את כישוריו הקוליים המצוינים של רוזנברג שעד כה לא ממש באו לידי ביטוי בתיאטרון הממסדי. באופן כללי ראוי לומר שהעבודה הקולית במחזמר הזה, שמייצר ללא הרף מבחני סף שקשה לצלוח, לא מפסיקה להפתיע באיכותה הגבוהה. את זה ראוי לזקוף לזכותה של מדריכת הקול דוקי עצמון, קוסמת בתחומה שהצליחה לייצב את הקאסט לרמה אחידה גבוהה של ביצוע.
ואם בביצוע עסקינן, זו רונה לי שמעון, שנותנת פה את הופעת חייה עם תפקיד שיש בו מכל צבעי הרגש. אניטה, בת הזוג של ברנרדו, היא דמות סוערת, יצרית, מלאת הומור ותאוות חיים. שמעון, כך עושה הרושם, נהנית מכל רגע, ממצה כל סצנה וסצנה עד תום. למען האמת, אי אפשר להסיר ממנה את העיניים וזה לא רק הרגליים האינסופיות, הגמישות מעוררת הקנאה והקצב שמרקיד לה ולצופה את הגוף מבפנים – זו הנוכחות והחיוניוּת.
היא שם ב-100% ובכל רגע נתון. שמעון מסתערת על התפקיד, נוגסת בו שיניים ועושה אותו לשלה.
סצנת ריקוד הממבו הסוערת הפילה לא מעט לסתות בקהל, אבל רונה לי שמעון מוכיחה פה לכל המצקצקים שמדובר גם בשחקנית שיודעת את המלאכה ויכולה לשאת על הגב תפקידים קומיים ודרמטיים בעלי משקל, וגם בזמרת מצוינת.
הדואט שלה עם קליינשטיין, "בחור כזה" (תרגום מצוין של ביז'אווי שמוסיף לשיר עומק ומסייע לביצוע), הוא פסגה נוספת שהיא כובשת. זה ניצחון משולש של שמעון על אלה שמתעקשים, שוב ושוב משום מה, להחזיר אותה למשבצת הסלב על אף שסללה לעצמה את הדרך בתיאטרון מתפקיד לתפקיד בעבודה קשה ובכישרון רב. קשה שלא להיבלע בתוך הסערה ששמעון מייצרת על הבמה ובמובן זה יש משהו כפוי טובה בליהוק של גלעד שמואלי לתפקיד בן זוגה, ברנרדו. כשהאור שלה סנוור, זוהרו שלו הועם.
יפתח מזרחי בתפקיד ריף הוא הבלחה מרעננת שצף מתוך שורת המקהלה. אין בו אמנם שום סממן נראה לעין של ראש כנופייה, הוא נראה ילד טוב להפליא, אבל יש לו כריזמה ונוכחות בימתית שאי אפשר להתעלם ממנה, הוא רקדן מצוין, זמר טוב ויופיו על גבול הלא חוקי. השנים שעשה על הבמה בלונדון מורגשות היטב. מזרחי מביא לבמה איכויות אחרות של ביצוע, וזה משפיע ומחלחל.
מטבע הדברים במחזמר הזה אי אפשר לחמוק מקרבות רחוב ויש בו מהן בשפע. עד כמה שיישמע מפתיע, בעיקר בשל האלימות שמשתלטת על הרחוב הישראלי, קרבות במה הן לא הפורטה של התיאטרון בארץ. זה תמיד מזייף, תמיד מאולץ, מעובד מדי, גמלוני, והנה בא "סיפור הפרברים", כדי להוכיח שאפשר גם אחרת בזכות עבודה מצוינת של מדריך קרבות הבמה, אילן גזית.
זו הכוריאוגרפיה של אביחי חכם שגונבת את ההצגה. התנועה על הבמה מורכבת, מרובדת, רב גונית, מתוחכמת, מלאת הומור, שוויצרית אבל לא יהירה ומעל לכל מבוצעת לעילא. את עקומת הנסיקה של חכם, אלמוני עד לפני כשלוש שנים, קשה לתאר.
זה התחיל עם "הם יורים גם בסוסים", קופרודוקציה של הקאמרי ותיאטרון חיפה, ומשם המשיך עם "גברתי הנאווה" ואחריה "אוויטה", מחזות זמר שעלו בתיאטרון הלאומי וסללו לו את הדרך. בהפקה החדשה ניכרת הדרך שעשה. הוא לא מפסיק להפתיע והשליטה שלו לעומק בסגנונות הריקוד השונים מרשימה. הכוריאוגרפיה לא מנסה להיכנס לנעליו של ג'רום רובינס, זה ניסיון שנועד לכישלון מראש. חכם מתחקה אחר נקודת המוצא של הכוריאוגרפיה המקורית: לרקוד את הגלים התת קרקעיים, לספר את הסיפור בתנועה. הוא שומר על רוח הכוריאוגרפיה של רובינס ומוסיף עליה משלו והתוצאה מהממת."סיפור הפרברים" מעלה את הרף לכל מחזות הזמר שיבואו אחריו. זה היה נכון לגרסת המקור בתחילת שנות ה-60 של המאה הקודמת בארצות הברית, זה נכון גם לשדה התיאטרון המוזיקלי בישראל היום. הפקה שהיא עונג צרוף.
