אז איך אתה ישן בלילה, נבחר ציבור שלי?

הנסיבות המצערות של ערב מצעד הגאווה בירושלים, שהסתיים ברצח הנוראי של שירה בנקי ז"ל - ושורת גילויי האלימות והגזענות שבאו אחריו וממשיכים ללוות אותנו עד היום - אילצו אותי להקשיב לאינספור נאומים וניחומים, הבטחות והצהרות, של נבחרי ונבחרות ציבור למיניהם. עשרות פוליטיקאים ואנשי תרבות ורוח, אומנים ו"מפורסמים" למיניהם, שדיברו כל אחת ואחד על הכאב וההזדהות, הכעס והעצב, התקווה והאכזבה. המון מילים. חלקן עם כוונות. אבל כאן זה מסתיים. חלק לא מבוטל מ"המנהיגים" שלנו - פוליטיקאים ונבחרי ציבור - דקלמו באופן מעייף ובמתק שפתיים דביק עד מחליא ושיננו משפטים והגיגים שונים "על אוטומט" תוך תחושה ברורה שאין להם באמת מחויבות למילה. להבטחה. ובעיקר לאחריות. אף אחד לא דיבר על אחריות.

עוד בערוץ הדעות:

הבו חומר ולבנים ונבנה - היי-טק בערים ערביות

שיימינג ככלי שיפוטי

מי מפחד מהאלה העברית

תאונות עבודה אינן גזירת גורל

אין זו נחלתם של חברי מפלגה כזו או אחרת, או ראש עיר זו או אחרת. נראה כאילו זהו המס שכולם משלמים לציבור מאזיניהם, מס הדיבור. מילים שאין להם את היכולת לעמוד בהן (ובמקרים מסוימים גם לא את הרצון). כבר אמרו לפני, צרת רבים היא נחמתם של הטיפשים. אנו נוטים להפנות אצבע מאשימה כלפי נבחרי ציבור שמעלו בכספים או באמון, וטוב שכך. אולם, מה לגבי אלו שזלזלו במחויבות הבסיסית לחוק הלא כתוב של אהבת האדם? של כבוד לזולת? של שמירה על כבוד האדם וחירותו? שמפרים ערכי יסוד? כפיהם אינן נקיות. יותר מזה, הם אשמים! אשמים בשתיקה. אשמים בעצימת עין. אשמים בהסתה. אשמים בהפרדה ובבידול, בהגזעה ובגזענות.

נבחרי ונבחרות ציבור. הסמכות שלכם מכילה גם אחריות. אתם אחראים. אתם אחראים על מוצא פיכם. על סדרי העדיפויות שלכם. על מה שתעשו - אבל גם על מה שלא תעשו. אחריות על כל מה שניתן לעשות-נגד הגזענות לסוגיה-ולא תעשו. אתם אחראים! בכל אותם עשרות ומאות נאומים מהוללים לא שמעתי אף הכאה על חטא. אף לקיחת אחריות. אף תכנית פעולה אמיתית והכרזה על מאבק ממוסד ואמיתי בגזענות.

אחריות כבר אמרנו?!

האם מישהו מכם שמע אי פעם נבחר ציבור אומר - "טעיתי בחלוקת התקציבים, טעיתי בהקלת ראש, טעיתי כשאמרתי, טעיתי כשלא אמרתי...?" ולנו הציבור יש לומר לכם דבר אחד ופשוט - לא רוצה לשמוע מה אתם חושבים או חושבים שנכון להגיד, רוצה לראות אתכם עושים. אז הנה לכם עצה, נבחרי ציבור שלי. עצה ממי שחיה את השטח. גזענות, הסתה ושנאה אינן משקפות התנהלות של עשבים שוטים אותם יש לעקור, אלא זו רעה חולה שנוגעת בכולנו, בכל התרבויות שמרכיבות את הרב תרבותיות שאנו כביכול חיים בה. בשביל להתמודד איתה צריך להכיר בה כבעיה ולא כרעה חולפת.

אז איך אתם שואלים? תקצו משאבים! תעשו מהלכים! תעוררו מודעות! תיצרו שינוי!

חלק גדול מתקציבי החינוך, התרבות, הבריאות וביטחון הפנים צריכים להיות מושקעים כאן - בהבראה שלנו כחברה. ביסודות, ולא באוויר. כי אין תוחלת לחברה שהבסיסים הערכיים שלה חלולים. שיסודותיה מתפוררים.

ואנחנו הרי Startup Nation. מנו בעלי ובעלות תפקידים שיהיו אחראים לכך, בדיוק כשם שיש ממונה על מורשת ותרבות, ומולדת ושירה עברית והשד יודע מה- תמנו אחראים על המאבק בגזענות. או כל שם אחר. אבל כולנו יודעים שזה שם וזה בכל מקום. וזה רע.

בבואנו להתייחס לערכים קריטיים וחשובים לחברה שלנו, זו הזדמנות להתבונן

 פנימה, אל תוך אותם חוגים ומסגרות, ארגונים ותנועות פורמאליות ושאינן כאלה, ולהעריך בכל לב ובכל לשון את העבודה שנעשית שם. לציין בהערכה רבה את הנשים והאנשים שפועלים ימים כלילות כדי להנחיל ערכי סובלנות ואהבה ואת הארגונים השונים שכל מטרתם היא זו. אסור לנו לאפשר למעגל הזה לגווע ולהצטמצם עוד. עלינו לחזק אותם. את אותם "לוחמי זכויות".

ולכם נבחרי ונבחרות ציבור אני אומרת - הקול שלהם, הקול שלנו, הוא קול שאינו מתפשר, אלא קול שבא לדרוש זכויות ולא לבקש אותן. יש לנו יכולת, יש לנו אמונה ויש לנו עשרות ומאות אלפים שחושבים ומרגישים כמונו. אז אם אתם מנהיגים? בואו. תנהיגו.

הכותבת היא מנכ"לית הבית הפתוח בירושלים לגאווה ולסובלנות, הדברים נכתבו לקראת אירוע השקת המועצה הציבורית של המטה למאבק בגזענות ביום א', ה-6.3.