גרבוז תחת איומי רובה - בסרטו של רועי רוזן
בסרטו "עקבות הווידאו של הקבורים בחיים" רועי רוזן מגבש פנטזיה של חטיפת אח"מים תרבותיים מקומיים על ידי קולקטיב מסתורי. בין השבויים גם יאיר גרבוז. התגובות המאיימות לנאום מנשקי הזקנים שלו, מהדהדות לדברי הבמאי מימד חדש וקודר: "גל השנאה כלפיו חושף אלימות מזוקקת". צפו
לחטוף את יאיר גרבוז - יש כנראה רבים בציבור הישראלי שהיו חפצים במפגש בלתי אמצעי עם האמן והסטיריקן הוותיק, כדי להתעמת איתו בנוגע לדבריו בנאום "מנשקי הזקנים" שלו, מעצרת השמאל ערב הבחירות האחרונות. היוצר רועי רוזן מימש את הפנטזיה הזאת כבר ב-2013, במסגרת הפרויקט שלו "עקבות הווידאו של הקבורים בחיים" - אסופה של סרטונים שנוצרו במהלך העשור האחרון על ידי קולקטיב בדיוני של עולים חדשים. דרכי הפעולה שלהם: לחטוף אמנים ומול המצלמה לאלץ אותם להקריא בדיחה. כמובן שכל המיזם הזה מפוברק לחלוטין, אך הקולנוע מאפשר לרוזן להנכיח אותו.
"זו כביכול אסופה של סרטים שנעשו במהלך כעשור על ידי קולקטיב של אמנים וקולנוענים יוצאי ברית המועצות לשעבר, קבוצה שהגדירה עצמה כחבורת זומבים תרבותיים, שהתעלמו במופגן מהתרבות הישראלית שהקיפה אותם", מנסה רוזן להסביר את הלוגיקה מאחורי יצירתו, "הקהילה שלהם היא בעצם היפוך של תנועות האוונגארד האוטופיות: במקום להביט קדימה בתקווה, להביט אחורה בחשד".
לצורך ההפקה של הפרויקט יוצא הדופן, רוזן יצר לדמויות החוטפים אישיות משלהם. למנהיגם האגדי - מקסים-קומר-מישקין, אף גיבש ביוגרפיה מפוברקת. מסתבר שמדובר באמן פרנואיד (שהגה רוזן מראשו), "שהאמין שוולדימיר פוטין מנסה לרצוח אותו. אחד ממפעליו הספרותיים שלא הושלמו היה הניסיון לכתוב את כל ההיסטוריה של רוסיה בבדיחות. שלוש מהבדיחות הללו זכו לגירסה מצולמת".
שלוש הבדיחות הללו נכללות ב"עקבות הווידאו של הקבורים בחיים". לצורך כך מופיעים בפרויקט שלושה אח"מים תרבותיים - גרבוז, האמן הוותיק מיכאל גרובמן, ובמאי "עג'מי" סכנדר קובטי - והם מקריאים מול המצלמה הצהרה בעברית, אנגלית ורוסית כשברקע מאיימים עליהם חוטפיהם בעלי המסכות, עושי דברו של מקסים-קומר-מישקין.
רוזן בן ה-52 נולד ברחובות ומתגורר במושב בני ציון שבשרון. לצד עיסוקיו האמנותיים והקולנועיים עליהם זכה לפרסים רבים בארץ ובחו"ל, יש מאחוריו קריירה אקדמית ענפה. הוא מחזיק בתואר פרופסור ומלמד בבתי הספר לאמנות המדרשה בבית ברל, ובצלאל בירושלים. התנסותו הקולנועית הבולטת עד כה היתה בסרט הנסיוני "צא" מ-2010 שקשר בין יחסי מין סאדו-מאזו לבין אביגדור ליברמן. הסרט זכה בפרס במסגרת אוריזונטי בפסטיבל ונציה באותה שנה.
"עקבות הווידאו של הקבורים בחיים", כמו יצירות אחרות של רוזן מוקרנות בימים אלה בתערוכת רטרוספקטיבה גדולה "תערוכה קבוצתית", המוקדשת לו במוזיאון תל אביב - שם יוצג סרטו החדש, "ערוץ האבק", בהקרנת בכורה ביום שלישי, ה-15 במרס.
זהו קולנוע או וידאו-ארט, ואיך בדיוק עושים את ההפרדה?
"יש מקרים שבהם ההפרדה ברורה יותר, כמו למשל בעבודות רבות-ערוצים שמיועדות להצבה בחלל, או בלופים שמנוגנים ברצף, אבל במקרה של העבודות שלי, יש לעבודות חיים כפולים: כסרט, הקרנת הבכורה של 'עבודות הוידיאו של הקבורים בחיים' היתה בפסטיבל רומא הבינלאומי לקולנוע, בעוד שכהצבת וידאו - העבודות הופיעו לראשונה בביאנלה בעיר ברגן שבנורבגיה. מאחר שהסרטים שאני עושה מייצרים בדרך כלל נרטיב עם התחלה, אמצע וסוף - עדיף לטעמי לראות אותם בתנאי אולם קולנוע".
עוד היבט קולנועי שאפשר אולי לייחס לפרויקט של רוזן הוא ההתעסקות בסיטואציה של חטיפה - המוטיב הולך וגובר ביצירה המקומית הישראלית. "השוטר" של נדב לפיד, "הנוער" של תום שובל, "מי מפחד מהזאב הרע" של אהרן קשלס ונבות פפושדו, "רדיקל" של עומר רייס ועוד - הבמאים ניצלו את אקט החטיפה כדרך לחבר באופן אינטימי בין אנשים מנקודות קיצון שונות - נערים ממשפחת מצוקה עם טייקון, או רדיקלים צעירים עם ראש ממשלה. רוזן מבחינתו מכוון את לכיוון אחר: "לא חשבתי על זה כעל סיטואציה אינטימית, אבל כן העסיק אותי הפן החזותי שמייצר הטרור".
ואכן, כשמתבוננים בקטעים הללו של האדם החטוף שנאלץ להקריא טקסט מול המצלמה תחת איומים של אנשים במסיכה - עולה באופן טבעי התמונה של אנשי דאעש. רוזן מפרט: "פרסמתי בעבר מאמר שנקרא 'האסתטיקה של הטרור' שמשווה בין האופי החזותי של טרור שמפעילים ארגוני טרור - מסרטוני חטיפה ועד הפיגוע בתאומים - לבין דימויי הטרור שמייצרות מדינות כמו פיצוצים במבט אווירי, חומות וגדרות הפרדה. בין השאר כפער בין פיגורציה והפשטה. בכל אופן, במקרה הזה זהו דימוי גרוטסקי, פארודי ומיואש על בסיס הנראות הזו".
דיווחי החדשות המדכדכים מעיראק וסוריה טוענים את סרטוניו של רוזן בתוכן פוליטי אקטואלי מהנעשה בארגוני הטרור. הופעתו של גרבוז כאחד החטופים מוסיפה נדבח נוסף הנוגע לחברה הישראלית פנימה - ולטרור שהיא מפעילה כלפי אלו המשמיעים את דעותיהם החתרניות בפומבי. קובטי שהצהיר בעבר כי סרטו "עג'מי" אינו ישראלי, כבר עזב את הארץ. במקרה של גרבוז - מאז הנאום המפורסם בכיכר רבין, השתנה הייצוג שלו בציבוריות הישראלית, וכך גם בקטע השמור לו, שצולם כאמור כמה שנים לפני כן.
אתה משתמש בזהות בדויה שאתה עוטה עליך - מה זה נותן לך? אולי זה מנגנון הגנה?
"הזהויות הבדויות מאפשרות להתמקם בהקשר היסטורי, אידיאולגי ויצירתי אחר מזה שאני נמצא בו. במקרה ז'וסטין פראנק, למשל, בסצינה הסוריאליסטית של שנות ה-20 ובזו של תל אביב בשנות ה-30. מתוך כך גם החיץ בין העבר והווה ובין האני והאחר נהיה עניין פעיל ונזיל בעבודה. אבל מעולם לא עשיתי ניסיון אמיתי להסוות את זהותי - כמו במקרה רומן גארי למשל. בכל ספר ותערוכה של זהות בדויה שלי מוסגר שמי, גם אם באופן מוצנע. זה מנגנון הגנה די מפוקפק".
מה היה האתגר הכי קשה ביצירת הסרטים?
"אתה מוכר בעיקר בתור אמן, אבל לא מושך אותך להיכנס פול-טיים כיוצר קולנוע? יש משהו מרתיע בתעשייה הזו?
כשהאמנית האיראנית שירין נשאט נתנה לי את הפרס על 'צא' בפסטיבל ונציה היא אמרה שחבל שמעט אנשים יראו את הסרט הזה. זו אמת פרגמטית שסרט של 35 דקות לא יכול להיות מופץ במערכת של הקולנוע המתועש, משום שהמוצרים שלו מחוייבים להיות באורך נתון -בדיוק כפי שמרבית ספרי הפרוזה שרואים אור מוכפפים לאורכים ידועים מראש ולמבנים נרטיביים שגורים. אין לי בעיה עם זה כצופה, או כקורא, אבל כיוצר אין לי בזה עניין, וגם כנראה לא כישרון".
גם סרטו הבא של רוזן, "ערוץ האבק", יהיה טעון בתכנים פוליטיים חתרניים וביקורתיים. "זה מעין מנז' א-טרואה בין גבר, אשה ושואב-אבק שמתרחש בבית צמוד-קרקע", מתאר היוצר את הסרט, :העיסוק בניקיון, באבק, בלכלוך ובתענוגות בטריטוריה הפרטית מוביל אל החול ואל הזר הפולש, כלומר, באופן סוטה ומשונה - אל מתקן חולות".
רוזן מדווח שהסרט מושתת על יצירה מוזיקלית רציפה שחיבר איגור קרוטוגלוב, שלוקח חלק גם ב"עקבות הווידאו של הקבורים בחיים", ואת כל התפקידים בו מגלמים המוזיקאים המבצעים את היצירה. "במובן מסויים זו נקודת השקה בין הלך הרוח של מקסים קומר-מישקין לבין רועי רוזן", הוא מסכם.
יש לכם סרט קצר שתרצו להציג ב-ynet? אתם מוזמנים לפנות אלינו: indie.ani@gmail.com
צפו בסרט המלא "עקבות הווידאו של הקבורים בחיים":
- לתשומת לבכם: חלק מהקטעים אינם קלים לצפייה ולא מומלצים לילדים
