לעבור 226 ק"מ בשחייה, רכיבה וריצה - בשביל לזכות באבא
אחרי שהשלים עם היחסים הקרים בינו לבין אביו, הופתע רן סיבוני כשאבא שלו התנדב ללוות אותו לתחרות איש הברזל באוסטריה. דווקא שם, מול האתגר הקשה, שניהם למדו להעריך מחדש אחד את השני
קראו עוד על איש הברזל:
לקוית שמיעה בת 18 זכתה במקום הראשון בתחרות ישראמן
בלי רגליים: נכי צה"ל שסיימו את תחרות "איש הברזל"
איש הברזל מארה"ב עשה עלייה, חולם להתגייס לסיירת ויתחרה באילת
הדרך לתחרות איש הברזל היא אף פעם לא פשוטה. בטח לא כשאתה חדש בעולם הטריאתלון, אתה לא יודע לשחות, יש לך פוביה משחייה בים ואתה מתאמן באופן עצמאי. לאורך תקופת האימונים חוויתי אתגרים רבים, אך שום דבר לא הכין אותי להתמודדות עם התנגדות מבית ובמיוחד מצד אבי.
מאז שאני זוכר את עצמי, היחסים ביני לאבי היו קרים. אהבנו אחד את השני מאד, אבל לא מצאנו את הדרך לתקשר. בעוד אני דגלתי בהגשמה עצמית ובהליכה בדרך שלי, עבורו הייתה רק דרך אחת נכונה - הדרך שלו.
מה שלא עלה בקנה אחד עם עמדותיו היה לא נכון. הפער התפישתי הוביל לכך שבמרוצת השנים השיחות בינינו הפכו לטכניות. למעט עניינים כלכליים כמו קניית דירה, לא שיתפתי אותו בבחירות, בהתלבטויות, בטח לא בחששות.
במשך שנים הסתובבתי עם תחושת החמצה אדירה, על כך שאנחנו לא זוכים להכיר אחד את השני באמת. כמה שלא ניסיתי להתקרב, לא מצאתי את הדרך. אפילו אני, שמאמין שהכול אפשרי, מצאתי עצמי מוותר ומשלים עם המצב.
המבטים אומרים הכול
כשנרשמתי לתחרות, כמובן שלא טרחתי לספר לאבי על כך. הוא לא חובב ספורט, כך שעניין הוא לא היה מוצא בה, מה גם שלא קשה להבין את המשמעויות של הדרך הארוכה שיש לעבור. התנגדות מצדו הייתה עניין ודאי, אבל לא יכולתי להסתיר זאת לגמרי. באותה תקופה הדירה שלי עברה שיפוץ וגרתי בבית הוריי, שראו כמה אני מתאמן. הם גם ידעו שאני עתיד להתחרות באילת ובאוסטריה, אבל לא היה להם מושג במה מדובר.
את תחרות החצי (ישראמן אילת) סיימתי מרוח על הרצפה. אחיי גררו אותי למלון, לא לפני ששלחו להורים תמונות בהן אני מרוח. אבי התחיל לבדוק במה מדובר, לאיזו תחרות אני מתכונן. והוא הבין. רק זה היה חסר לי.
כשחזרתי הביתה חיכתה לי הפתעה. אבי החליט להצטרף אליי לאוסטריה, שכן אם אחרי חצי המרחק מצאתי עצמי מרוח, מה יהיה בתחרות המלאה?
בשבילי הייתה זו הזדמנות לפצות על שנים שאבדו. יותר משהתכוננתי לתחרות, התכוננתי לחוויה עם אבא: על מה נדבר, מה נעשה בזמן החופשי ובעיקר, איך נחזור קרובים יותר?
למרות זאת, החלטתו של אבי לא הפכה את הוריי לתומכים נלהבים בתחרות, גם בגלל ההיבט הפיזי, אבל בעיקר בגלל המחירים האישיים ששילמתי. הם ראו שאני כמעט ולא יוצא, לא עם חברים, ולא מחפש זוגיות. הם לא אהבו את הרעיון שדווקא את התקופה שאמורה להיות הכי יפה עבורי, אני מעביר לבד, באימונים לתחרות שמבחינתם מיותרת.
בכל שבוע אמי קראה מאמרים ודאגה לספר כמה לא בריא להתאמן יותר מדי. היא ממש עשתה דוקטורט בפציעות ספורט. אבי, לעומתה, לא אמר מילה, אבל המבטים שלו אמרו הכול.
הרגע שבו נשברתי
חודש לפני התחרות שידרו תכנית על תחרות הישראמן בה השתתפתי. היה חשוב לי שאבי יצפה איתי ויבין מה אני צריך ממנו כמלווה. אם עד כה הוא שמר על איפוק, בשלב הזה הוא התפוצץ: "אם אתה חושב שאני בא איתך בשביל לראות את התחרות- אתה טועה! זה ממש לא מעניין אותי. אתה תרוץ ותעשה את השטויות שלך ואני אטייל. בסוף היום אני אבוא לגרד אותך מהרצפה".נשברתי. בימים שאחרי בקושי הצלחתי להתאמן. הרגשתי שאני רץ עם 50 טון עליי. עמוק בפנים ידעתי שאבי מתנגד מתוך דאגה, שהוא עושה את הכי טוב שהוא רואה לנכון, ושאם אני רוצה שהוא יקבל אותי כמו שאני, כדאי שקודם אקבל אותו כמו שהוא ואתן לו לבחור איך להגיב. החלטתי לשחרר. אם עד אז חשבתי שכוח נמדד בממד הפיזי, הבנתי שלא ידעתי כוח מהו עד שהחלטתי לסלוח לאדם שמעולם לא ביקש סליחה.
חודש אחרי, כבר היינו באוסטריה. כאן החל המפנה.
אבא שלי הבין שלא רק הבן שלו "משוגע", אלא יש עוד 3,000 כאלו. רבים הגיעו עם תמיכה של הורים, בני/בנות זוג, חברים, וגם ההפקה המטורפת והחגיגה המתלווה לתחרויות איש הברזל, תרמו לתחושת התלהבות. הוא הבין שזה באמת הולך לקרות, ואם כך, כדאי שיעמוד לצדי. הוא סחב את כל הציוד, הרכיב את האופניים ודאג שאוכל, אשתה ושאנוח כמו שצריך.
יום לפני התחרות יצאתי לרכיבה קצרה להרגיש את המסלול. להפתעתי המסלול היה מורכב יותר ממה שציפיתי. לא מעט עליות ורוח חזקה. מאחר והתאמנתי לבד, לרוב רכבתי על טריינר, כך שלא הייתה לי אינדיקציה למהירות בה אני מסוגל לרכוב. המהירות שהצלחתי לייצר, הייתה שונה ממה שתכננתי והבנתי שיש סיכוי שלא אעמוד בזמן הגג של הרכיבה. אי עמידה בזמן פירושה הדחה.
חרדת ביצוע
תחושה של חוסר ביטחון השתלטה עליי. אבי מיהר להספיד, והכין את המשפחה שאני עתיד להיכשל. בהמשך אף הכין אותי לכך- "לא נורא, לפחות ניסית", הוא אמר. היה לי ברור שאני חייב להאמין בעצמי. אבל איך?
נזכרתי באחי הקטן. שבועיים לפני הטיסה הוא התחרה בג'יוג'יטסו. איך אתה מרגיש? שאלתי בבוקר התחרות. "אני מפחד קצת", הוא ענה, "הרבה זמן לא התחריתי".
"תעשה את הכי טוב שאתה יכול ולעולם לא תיכשל", אמרתי לו. כעבור כמה שעות הוא חזר כשהוא נושא את תואר אלוף הארץ. כמובן שהוא ניצח בזכות עצמו ולא בזכות המשפט, אבל לעתים אנחנו מייחסים חשיבות רבה מדי לתוצאה, עד כי אנחנו מפתחים חרדה מהביצוע, מה שכמובן משפיע על התוצאה.
זה מה שהחלטתי לעשות. לא הייתי בטוח שאני מסוגל לעמוד בזמן הנדרש, אבל האמנתי ביכולת שלי להילחם עד הסוף. החלטתי לעשות את הכי טוב שאני יכול. גם אם לא אסיים בזמן, כל עוד אדע שנתתי את כולי - מבחינתי הצלחתי.
ההודעה בוואטסאפ המשפחתי
התחרות התנהלה באופן גרוע מתחילתה. חליפת השחייה נפתחה במהלך הזינוק, אירוע שפגע בקצב וגרם לי להגביר את המאמץ עד כי שריר התאומים נתפס עוד במהלך השחייה. לרכיבה יצאתי מותש כמעט לחלוטין, נפשית וגופנית, עם שריר תפוס, וסיימתי רק כ-20 דקות לפני שסגרו את שטח ההחלפה.
בשלב הזה, כמעט ולא היו מעודדים. אבל אדם אחד זיהיתי למרחוק. היה זה אבי שניכר היה שהתרגש מאד. בריצה הספקתי לחייך במשך חמישה הק"מ הראשונים, עד שהרגליים ננעלו.
התחושה הייתה כאילו מישהו יצק בטון לתוך הרגליים. כמי שמבין מעט בפיזיולוגיה ידעתי שזה מנגנון התרעה של המוח כדי שלא אגיע לאפיסת כוחות, וכי הגוף מסוגל להמשיך. הייתי צריך רק משהו שידרבן אותי. לשמחתי אבי היה שם כדי לספק בדיוק את מה שהייתי צריך. כל כך רציתי לעשות אותו גאה. החלטתי לסיים את התחרות עם חיוך, לא משנה מה יקרה. לבסוף, סיימתי את התחרות לאחר 14:35 שעות מאתגרות.
צפו ברגעי התחרות המרגשים:
למחרת נסענו לאיטליה, שם פגשנו את אמי ואחיי. כשהגענו, אמי לקחה אותי הצידה ושאלה האם ראיתי מה אבי כתב בווטסאפ המשפחתי. "אתה לא מבין מה הוא כתב", אמרה, "אתה חייב לקרוא".
בהרצאות שאני מעביר, זה רגע השיא. הרגע בו אני מקריא את ההודעה: "אני רוצה להגיד לכם שבחיים לא הייתי מאמין שרן יסיים את האופניים ועל זה אני גאה בו ובשני בניי - טל ודור. ואני מבקש סליחה על כל השנים שבקושי פרגנתי לכם. אוהב".
מאז התחרות מערכות היחסים במשפחה השתנו משמעותית. היום ברור לי ש-226 הק"מ שנדרשתי לעבור, היו כדי לפגוש את אבי כפי שמעולם לא פגשתי. אז כן, מסתבר שהכול אפשרי.
הכותב הוא יועץ ארגוני המתמחה בפסיכולוגיית ספורט ומרצה לפיתוח נחישות וכוח רצון
לפנייה לכתב/ת 
