גיל 62 בהחלט מספיק לפנסיה

בחודש שעבר חגגנו את יום המשפחה, השבוע נחגוג את יום האישה, ובין לבין מדברים כעת על העלאת גיל הפרישה לנשים ל-64 (אלא אם כן הממשלה תתערב ותעכב מהלך זה). העיסוק באימהות והורות השבוע, יחד עם ההחלטה להעלות את גיל הפרישה לנשים ל-64, גרמו לי ולנשים רבות אחרות לערוך מעין חשבון נפש קטן. האם אנו באמת מעוניינות שיעלו את גיל הפרישה? לא שמישהו שואל אותנו, אבל לא יזיק אם מקבלי ההחלטות יתעניינו בדעתנו. נכון, תוחלת החיים של הנשים ארוכה יותר מבעבר וארוכה יותר משל הגברים, אך האם זו סיבה מוצדקת דיה להעלאת גיל הפרישה? האם זו סיבה שבגינה עלינו לתרום עוד כמה שנים למשק ולכלכלה?

עוד בערוץ הדעות:

כדי להגן על גבולה, סעודיה יכולה להיעזר בישראל

לשלם יותר מיסים כדי להוריד את יוקר המחיה

אז איך אתה ישן בלילה, נבחר ציבור שלי?

הבו חומר ולבנים ונבנה - היי-טק בערים ערביות

שיימינג ככלי שיפוטי

מתי בעצם נזכה להגיע למנוחה ולנחלה? מדברים כל הזמן על שוויון בין המינים, בתעסוקה, בהזדמנויות, בשכר. אולי זו סתם קלישאה?! אז במה אנו שונות? אנו נשים עובדות, לומדות ומפתחות קריירה, מפרנסות, משקיעות, מתפרסמות, מנפצות את תקרת הזכוכית, אם היא שם או לא, מגיעות רחוק. אנו לא הנשים של פעם, אנו נשים אחרות. לא נופלות במאום מהגברים בתעשייה ובאקדמיה.

אבל אנו גם מקריבות ומוותרות. מתמרנות כל החיים ומנסות לפתור את הקונפליקט של האישה המודרנית. בית או עבודה? משפחה או קריירה? עוד תואר או עוד ילד? אני לא מכירה אישה בעידן שלנו שלא עוסקת בשאלות האלו יום-יום, שעה-שעה.

ולכל דבר יש מחיר. אחד הדברים הראשונים שלומדים בכלכלה הוא: "There is no such thing as free lunch…" לכל דבר יש מחיר. כמה את מוכנה לשלם? על מה ויתרת בתמורה? מה בעצם העלות האלטרנטיבית?

זה נכון שמשפחה היא דבר משותף שבו גם האב נושא בנטל, ויש אבות נהדרים, באמת, אבל בואו נאמר את האמת מבלי להכעיס את הפמיניסטיות שבינינו: מי בהריון? הזוגות האלו שמספרים: "אנחנו בהריון", תעשו לי טובה....תזכירו לי בבקשה מי סוחב תשעה חודשים... ונכון, הריון זה לא מחלה, אבל גם רחוק מלהיות חוויה קלילה. מי תלד? מי מניקה? מי רצה לגן כשהילד חולה? מי פשוט לא נרדמת כשהילד חולה מרוב דאגה? ואבא, הוא באמת נפלא, אבל הוא ירדם ואמא תשב ליד-לשמוע כל נשימה, ואז תקום בבוקר, כאילו כלום לא קרה. תארגן, תלביש, תסרק, תכין אוכל, תוך כדי תשאל את הילד שאלות לבחינה, תחבק, תעודד ותגיע בדיוק בזמן לפגישה בעבודה, ואף אחד לא ירגיש שבלילה אמא לא ישנה.

מנסות לתמרן בין כל העולמות

למעשה אם נאסוף את הדקות שבהן עצמה עין ב"מצטבר" נגיע אולי לשעה. בסוף היום אמא תרוץ להספיק להוציא מהצהרון, להקפיץ לחוגים, להחליף ספרים בספריה, לבשל משהו לארוחת ערב, מקלחות וסיפור לפני השינה.

כי ככה כולנו - נשים קרייריסטיות, עובדות. מנסות לתמרן בין כל העולמות, מנסות להיות מושלמות כנשים, כאמהות, כמנהלות, כשכירות, והאמת היא, שזה בלתי אפשרי. כי אי אפשר להיות 100% בהכל. אם את 100% בעבודה ביום ראשון, אז את כנראה 50% אמא באותו יום ואולי אפילו פחות. אם ביום שני את 100% אמא, ככל הנראה בכלל לא היית בעבודה. ונכון, אין שחור או לבן בחיים, יש הרבה גוונים של אפור. אבל את לא רוצה להיות אמא אפורה ואת לא רוצה להיות מנהלת אפורה ובוודאי שלא רעייה אפורה. אז את מנסה להיות מושלמת. את מתאמצת. נותנת את כל כולך, ואת מותשת.

לכן, לפני שההחלטה להעלאת גיל הפרישה תתעדכן אוטומטית לגיל 64, ראוי

 שמקבלי ההחלטות יקחו בחשבון את הדברים שהזכרתי. ראוי שיבינו שנשים אינן עצלניות או סתם מפונקות. להיפך בדיוק; הן נתנו מעל ומעבר למשק ולכלכלה, כל ילד נוסף, מחונך ומשכיל שלהן הוא תרומה עצומה לחברה.

גיל 62 הוא בהחלט גיל מספיק להניח את קונפליקט האישה המודרנית בצד. גיל 62 הוא בהחלט הזמן המתאים שבו כל אישה תוכל להחליט בעצמה כיצד היא בוחרת להשקיע את השנים שנותרו לעת זקנה, זה בהחלט גיל ראוי למנוחה ונחלה.