סימון דה בובואר: "אינטימיות חשופה"
יותר מחמישים שנה לאחר כתיבתו וגניזתו, יוצא לאור "אי הבנה במוסקבה" ספרה של אחת מחשובות ההוגות שידע המאבק לזכויות האישה. דווקא הפרטים האוטוביוגרפיים האינטימיים שחושפת סימון דה בובואר ביצירה הקצרה, מדגישים את חרדותיה מן הזיקנה ומאיבוד הגבר שלצידה. ביקורת
בביקור זה של הזוג הצרפתי במוסקבה, מעלה דה בובואר את הקורא לא רק על רכבת ההרים הרגשית של ניקול, גיבורת הסיפור, אלא גם של בן זוגה אנדרה. אי-ההבנה שקרתה ביניהם מובאת משתי נקודות המבט - הגברית הנשית. זהו תרגיל מרתק הגורם לקורא להזדהות פעם איתה ופעם איתו, במסע שחותר לחשוף את השלד הפשוט של אי-הבנה בין שני אנשים אוהבים.
סימון דה בובואר, פמיניסטית, פילוסופית וסופרת צרפתייה הנחשבת לאחד מעמודי התווך של הגל השני בפנמיזם. מי שהחליטה עוד כנערה מתבגרת שתקדיש את כל חייה לכתיבה, הפכה ברבות השנים לאחת הסופרות המשפיעות בעולם. במהלך חייה כתבה מחקרים, רומנים רבים ואת זכרונותיה. ספרה "המין השני" (1949) הניח את היסודות לפמיניזם המודרני והיה לאחד הספרים המשפיעים על התרבות המערבית במאה העשרים.
במהלך הקריאה בספר הקצרצר, קשה להתעלם מן הדמיון הרב של הדמויות לחייה של דה בובואר עצמה: ניקול היא מורה בגמלאות ופעילה פמיניסטית בעברה. אופיה חריף, חד ונוקשה לעיתים, לצד היותה לב עדין ופגיע. אנדרה, בן זוגה, הוא הסטוריון עייף אשר היה מעורה בעבר בשמאל הצרפתי ולוקח עמוק לליבו את המצב הפוליטי בברית המועצות של שנות השישים.
בתחילת הסיפור מתקבל פורטרט זוגי חד משמעי של קשר עמוק ואהבה גדולה - מערכת יחסים שעם השנים נפתחת ומאפשרת לכל אחד מבני הזוג חירות מינית. כמו ניקול ואנדרה, מערכת היחסים בין בני הזוג דה בובואר וז׳אן פול סארטר שנפרשה על פני חמישים ואחת שנים, הייתה ידועה במתירנותה. בני הזוג שחיו רוב הזמן בנפרד ולא נישאו מעולם, לא רק שאיפשרו לעצמם הרפתקאות עם פרטנרים אחרים אלא אף עודדו האחד את השניה לעשות כך, וכן חלקו ביניהם מאהבות משותפות.
מכאן רווחת הסברה לסיבה לגניזת הסיפור, בהיותו בעל נפח אוטוביוגרפי גדול כל כך, הכתוב בקול אישי מאוד. אחד הנושאים המרכזיים בהם עוסקות הדמויות הוא הזדקנות. התמה הזו המקבלת התייחסות מכמה זוויות: כל אחד מבני הזוג מוטרד מהזדקנותו שלו עצמו ומזו של בן הזוג שלו. הם מוטרדים מהחלשות הראש ומהזדקנות הגוף ומאובדן המיניות.
לאורך הסיפור חושפת ניקול בקול יציב וברור את חוויות אובדן הצעירוּת: ״ואז, הבחור ההוא שלא הכירה - יפה תואר - הגיע עם אנדרה. הוא לחץ את ידה באדיבות פזורת דעת, ומשהו התהפך בקרבה. בשבילה הוא היה זכר צעיר ומושך; בשבילו היא הייתה לא מינית, ממש כמו זקנה בת שמונים. מעולם לא החלימה מהמבט ההוא. היא חדלה להיות חופפת לגופה: הגוף הפך לכלי זר, לתחפושת מעיקה.״
חשבון הנפש הגלוי אותו עורכת ניקול עם גופה הקמל, מקבל תוקף נוסף עם הרגשות שהיא חשה כלפי הדינאמיקה שבין אנדרה לבתו מאשה. מנקודת מבטה של ניקול, נדמית ההתנהלות של האב ובתו להתנהגות של זוג מאוהב. בעוד האב מתרפק על הזמן הקצר והיקר עם ביתו, מקנאה ניקול במאשה הצעירה והחיונית, ובעיקר בתשומת הלב הרבה שהיא מקבלת ממנו.
גם כאן הנוכחות הביוגרפית אינה נעדרת: ב-1965, השנה בה נכתב הספר, אימץ סארטר את אחת ממאהבותיו, צרפתיה אלג׳יראית שפגש
בהיותה בת תשע עשרה והפכה לביתו החוקית. הקינאה לבת של בן הזוג, המתואר בספר במלאכת מחשבת עדינה ואינטימית, חוזר על עצמו בספריה של דה בובואר ובולט בנוכחותו באוטוביוגרפיה שלה וכן בביוגרפיות שנכתבו אודותיה. זהו אינו ספרה היחיד העוסק באיבוד העלומים. סיפרה ׳הזיקנה׳ (1970) מבקר גם הוא את הדעות הקדומות של החברה כלפי בני הגיל השלישי.
״אי-הבנה במוסקבה״ הוא סיפור המסופר באינטימיות רבה, בסביבה בה כל אחד מהדוברים הוא תבוני ואמפאטי. שלושת הדמויות שבו חזקות ודעתניות, ואינן מאבדות את כוחן גם ברגעי חולשתן. מוסקבה הצבעונית של שנות השישים נוכחת גם היא במלוא עוצמתה, ערה ורבת פרצופים כפי שהיא מתוארת על ידי אחת הסופרות החשובות של המאה.
"אי-הבנה במוסקבה", סימון דה בובואר, מצרפתית: ניר רצ׳קובסקי, הוצאת "אחוזת בית", 104 עמ׳.
